תמר מגידו
תמר
מגידו – נובמבר 2007
24.10.2001
הקרב בסילת אל חרטייה / 27.2.2002 ??? / 3.3.2002 צומת המשטרה 
הבריטית / 27.3.2002
פיגוע במלון פארק ותחילת מבצע חומת מגן / 16.11.2002 קרב בציר המתפללים בחברון...
תקופת
שהותי בצבא רצופה שמות ומספרים: תאריכי פיגועים ומבצעים, מספרי הרוגים, מספרי
טלפון של חמ"לים ושל מפקדים, תאריכי יומולדת, מספרי יחידות, מספרי סועדים
בארוחת הצהריים, מספרי קווי אוטובוס. לא שעשיתי תפקיד כל כך קרבי, סך הכל חמ"ליסטית
פשוטה בעוד סוג של חמ"ל. מקבלת ידיעות ומעבירה הלאה.
במשך
כמעט שנתיים הייתי לזיכרון הרשמי של מקום שירותי: אם לא זכרו איפה זה חירבת בני
נעים, מהו הטלפון של מח"ט חברון או באיזה תאריך היה הפיגוע הזה או האחר וכמה
הרוגים – היו מתקשרים אלי.
מאז
שהשתחררתי, התחלתי לשכוח. עכשיו אני באיזור הדמדומים שבין לבין. תאריכים מנצנצים
ומנסים לקרוא לי, לתפוס את תשומת ליבי, לדרוש שאזכור, אך לא תמיד המולת הימים
מאפשרת לי להיענות לקריאתם. עד היום, כשמגיע ה-27.2 משהו מדגדג את אחורי מוחי
ומזכיר לי שיש כאן עוד משהו שצריך לזכור, או אולי שעדיף לשכוח. לפני כמה ימים
ניסיתי לשווא להיזכר מה אני שוכחת לגבי ה-16.11 ולא הצלחתי.
עד
ש... עד שלתאריך-מקום-מספר הרוגים מתקשר שם וצומחות פנים ונגלה אדם.
פעם
זה קרה, שנים אחרי, כשהבוס אמר שהוא לא מגיע מחר, כי הוא הולך לאזכרה של דיוויד,
חבר שלו שנהרג במילואים לפני כמה שנים. ידעתי: 3.3-צומת-המשטרה-הבריטית-צלף-בודד-על-גבעה-יורה-על-קבוצת-מילואמנקים-בוואדי-דיוויד-דמלין.
פעם
אחרת, עוד בשירותי, כשנכנסתי בבוקר למשרד ולמשמרת, ביקשה חברתי לחפוף אותי על
אירועי הלילה שעבר. כמנהגנו, ציינה ביבושת את האירוע, אחד מיני רבים: בפעילות כוח
שריון ברמאללה נהרג קצין צה"ל. כמנהגנו, שאלתי ביבושת: יש שם? כן, אמרה, סגן
גיל בדיחי.
*******
את
מסיבת הזוגות הראשונה שהתקיימה בנטף פספסתי. היא התקיימה אצל דפנה, ומיד כולם
התחלקו לזוגות: דפנה ויאיר, איילת ויונתן, נעה ותורי (או עדן?) אולי אני כבר
מתבלבלת. בכל מקרה, אני לא הייתי במסיבה, ולא היה לי חבר להתגאות בו ולהביאו עימי
למסיבת הזוגות הבאה. זו הייתה בעיה והיה צורך לפתור אותה במהירות.
ביום
ראשון, כשחזרנו לבית הספר, מיד ביררתי מי נותר פנוי והודעתי לחברותי: גיל. וכך
היה: היו שדיברו איתו, היו שאישרו איתי, ובמסיבת הזוגות הבאה, שהתקיימה הפעם בביתה
של רוני, כבר היינו גיל ואני יחד.
חברים
בכיתה ד' ו-ו' (גיל היה מבוגר ממני בשנתיים) לא עושים הרבה, אבל כמה דברים כן זכורים
לי: סרט נינג'ה אמריקאית בביתו; ארוחת צהריים של "הזוגות" אצל דניאל;
שלג ראשון בנטף ושנינו גולשים במזחלת במורד הכביש הלבן; סצינה זועמת של פמיניסטית
מתחילה שהחבר שלה מתבייש להצהיר קבל עם ונטף שהוא אוהב, לאחר שנדרש לעשות זאת באמת
או חובה; מסיבות ריקודים במעגל במגרש הכדורסל, לאור הניאון, תום הביא רדיו ואת
קלטות היטמן 1 ו-2 ואנחנו רוקדים; משחקי כדורגל, גיל רץ ובועט, שריריו ותלתליו
מזיעים, ואני עומדת בשער ומעודדת מרחוק.
אחר
כך נפרדנו בעילה כזו או אחרת (כיתה ד' – לך תדע...).
*******
היום
אני גדולה מגיל. 5 שנים אחרי, בגיל 25, אני מבוגרת ממנו ב-3 שנים. מאז נקבר בחלקה
החדשה בבית הקברות בנטף נוספו אליו עוד 7 או 8 קברים ובהם קברו של סבא. אבל
המספרים כבר לא מנחמים אותי. הם לא מעניקים לי את אותה תחושת ידע ובטחון, הם כבר
לא מגוננים עלי. חלקם נעלמו ממני (למשל התאריך שבו גיל נהרג), אחרים עוד משמיעים
רחש מוכר כשהם חולפים על פני, אך התמונה נותרת מטושטשת ולא מצליחה להתבהר. מדי יום
שישי אני מציצה מרחוק, מאצל חלקת הקבר של סבא, אבל לא מתקרבת. זה היה ב-13 במרץ,
2002. בדקתי.
תמר
מגידו, נובמבר 2007.