רותם
מרץ
2007
ב
13.3.2002 בשעת צהרים, כשחיכיתי להכנס
לשעור בסציולוגיה, הייתה לי שיחה ממתינה מרונן, בדרך כלל אני לא עונה לממתינות,
אבל הפעם עניתי. "רותם" אני שומעת את קולו של רונן כפי שאף פעם לא שמעתי
אותו, נלחצתי, "מה קרה?" , תמיד אחרי פיגוע הייתי עושה ספירת מלאי של
החברים ממבשרת והאזור כדי להירגע.
"גיל
נהרג" , חשבתי שהוא עובד עלי, "על מה אתה מדבר?"
את
השארית הקצרה של השיחה איני זוכרת עוד, היה לי חושך, חושך בעינים ובאזנים ובלב.
צנחתי
על הרצפה הקרה כי רגליי לא החזיקו אותי יותר,
זרם הדמעות לא פסק עד הערב, אז ההסטריה נרגעה, והרעידות הפסיקו.
פחדתי
להתקשר להורים בניו יורק לספר להם , הרי הם לא חשבו שהילדה שלהם גם תקבור חברים.
איך שקולה של אימי נשבר, כאב לי כל כך עליה, הם כל כך לא רצו שנחווה את זה גם.
עליתי
על מונית והגעתי לנווה מונסון, נסענו לנטף, אני לא זוכרת מי נהג, אני זוכרת שאיך
שנכנסנו לכביש המוביל לנטף, כמה עשרות מטרים לפני שאין קליטה ברדיו, בחדשות סיפרו
על גיל, "סגן גיל בדיחי נהרג".
זה
נשמע כל כך לא אמיתי, ובאותו זמן המחיש עוד יותר את העובדה.
יום
וחצי לאחר מכן, כשהייתי בדרך ללוויה או לאסוף את רונן בדרך, הנייד צלצל, שיחה
מחו"ל. ניסיתי ליצור קשר עם יואב ומנשה שהיו באוסטרליה באותו הזמן. "מה
קרה לכם, השתגעתם?!" קולו של יואב מבעד לקו "אנחנו קוברים את גיל
היום". הייתי צריכה להגיד לו להדליק סיגריה ולשבת קודם. יואב שאל בקור רוח, עניתי
בקצרה, חונקת את הדמעות. ידעתי שברגע שאני אנתק איתו את השיחה הוא יתפרק, ידעתי מה
זה להיות רחוק כל כך ולרצות לחבק כל כך ולקבל חיבוק.
המון
רב של שחור, של דמעות, של חיבוקים חזקים רועדים משתפים ומרגיעים. שיירה ארוכה כל
כך של אנשים, לי זה תמיד היה נראה כמו החבריה – המשפחה הקטנה שלנו.
שכחתי שכל אחד הוא עולם ומלואו ושהיה ושהיה כל כך
הרבה מגיל שלא הכרתי, כי זאת היתה תקופה קצרה יחסית של הכרות.
הספדים,
קדיש, יריות והבום העמום הזה.... אל מלא רחמים, אל מלא רחמים.... אף פעם לא האמנתי
שאשמע את המנגינה הזאת כל כך מוקדם. ואז בבית, בית בדיחי, פגשתי עוד המון משפחה ,
חברים, היבטים אחרים של החיים , המון ילדים קטנים, ילדים קטנים שעכשיו הם כבר
גדולים.
הם
גדולים וגם אנחנו גדלנו, ואתה גיל, עדיין ילד בן עשרים ואחד ושלוש רבעי, יואב
ונועה התחתנו לפני חודש, אני גרה עם חבר, היית מאמין? ואתה עדיין בצבא.
כל
הילדים האלה שהתרוצצו סביבנו בשבעה יתגייסו בעצמם עוד מעט, ואנחנו בעצמנו נלד
ילדים, וכל כך הייתי רוצה שגם אתה תהייה פה אתנו ולא שנתכנס כך.
בכל
יום שעובר משהו מזכיר לי אותך, שיר, תמונה, מחשבה חולפת, הנצלות פתאומית מסכנה. אני
יודעת שאתה במקום ללא מלחמות מטופשות, מקום מלא טבע וחי, מקום עם המון שוקולד נטול
מיגרנות, ועם מוזיקה כמו של פעם, מקום חם בלב, במחשבה, ועדיין הגעגוע קורע....
אלוהים,
אלוהים, אלוהים
לו
רק ברכת לו חיים...