גילוש יקר,

אני זוכר, היית צוער בתחילת הדרך. ישבנו, אתה ואני, ספונים אל שולחן האוכל במטבח. אמרתי לך:

"להיות קצין זו התחייבות ארוכת טווח" - ואתה הנהנת בהסכמה מלאת סיפוק.

"עד היכן היית רוצה להגיע ?" - חיוך נסוך על פניך, תשובתך בוטחת, ללא צל של ספק -"רמטכ"ל".

פשוט ידעת!

ועכשיו, צבא חיילך משתאים לנוכח עוצמתך כי רבה.

אבא, אמא, אנחנו, והם שם, בכל מקום החיילים שלך. על כולם אתה פוקד: "אף על פי כן ולמרות הכל לאהב את הארץ, את האדם, לתת ולתת ולתת ללא לאות, ללא משוא פנים.

על חלוקת נטל שווה, משא הוגן של החובות, לקדש את הנתינה, שתהיה הארץ ראויה לבניה ולבנותיה, "לשמור על השפיות" - אתה פוקד.

"להמשיך לשיר" "פקודת היום" מידי יום.

מאין הכח, גילוש? איזו חוכמה?! איזה אומץ לב?!

רמטכ"ל של צבא היופי והחסד.

פקודותיך רכות, בהירות, ברורות ומרגשות, נשמעות היטב בכל מקום.

ברדיו, בטלוויזיה, מעל בימות המופעים, בטקסים. המון רב שועה לקריאותיך.

ראה, הנה, אפילו ראש הממשלה, בשעת שבר ומלחמת קיום, מצא את הזמן להגיע ולהקשיב לצו השעה.

איזה מן רמטכ"ל אתה?! איזו תרומה!

ואתה ידעת גילוש. וגם אני.

מצדיע לך (לכם). אוהב ומתגעגע

                                                    רוני.