אורי בן יעקב
לגיל
דמעות של לוחמים
שלושים לגיל
נר חמישי של חנוכה תשס"ה
בדיחי
נהרג, איננו.
שבוע שלם היינו ביחד ב"נועם". שבוע די אינטנסיבי, הוא ואני, קצין ומפקד
ושישה לוחמים. התחלקנו במשימות. חלצתי לו את הנעליים כשהיה נרדם איתן, אחרי נאום
ארוך שלי על זה שצריך לתת לגוף מנוחה אמיתית כמה שעות ביממה, בלי מדים, בלי
נעליים.
הוא אמר לי שצריך ללמוד להעלות את השינה לרמה של אומנות, תמיד צחקתי עליו שהוא
עייף כל הזמן. עם העיניים הקטנות שלו, החצי מלוכסנות, שהיו נפולות במשך היום אחרי
לילה בלי יותר מדי שינה, ועם יותר מדי משימות.
הוא נהרג ביום רביעי בבוקר, בסביבות 06:00, אני זוכר את זה די בבירור, הוא וגירש
היו במקום, ברחוב הראשי של שכונת א-טירה ברמאללה. מול צומת 440 המקוללת. היו יורים
עלינו משם. מכל כיוון. שומעים את הפגיעות בטנק ולא מצליחים לזהות את היורים.
אני הייתי ברחוב המקביל, ישנתי בדיוק. שמעתי ירי והתעוררתי, נדמה לי שהתותחן שלי
העיר אותי. התעוררתי ושמעתי בקשר את אדם לוי אומר "אחד פרח, אחד פרח"
חשבתי שגירש ובדיחי ירו ופצעו אחד ושמחתי, אדם אמר שוב "אחד פרח, אחד
פרח" והבנתי שבדיחי נפצע.
הייתי די אופטימי משום מה, וחשבתי שזה בסדר, נפצע - יפנו אותו והוא יחלים. שיפרתי
מיד לרחוב שלהם, 70-60 מטר, לא יותר.
ראיתי את גירש מסובב את הטנק של בדיחי אחורה בקשר ומחלק להם פקודות. אדם אמר
"כאן ספק אחד, קבלו שאחד עדיין איתנו". בדיחי היה מ"מ אחד. גירש
סובב את הטנקים ואמר "יאללה, פול גאז אחרי". ונסעו יחד לפנות אותו.
תפסתי את העמדה במקומו. הירי לא פסק. שמעתי את הפגיעות בטנק ולא הצלחתי לזהות את
היורים. גם הצלפים שלנו בגיזרה לא הצליחו לזהות. 8 צלפים ואף אחד לא מזהה כלום.
ההרגשה מסריחה, כל כך מתסכל, יורים עלינו כל הזמן ואנחנו מתים לתפוס אותם ואין שום
צ'אנס.
שמענו בקשר שמפנים את בדיחי ליד-יאיר ומשם לדולב, משם במסוק לבית החולים. אמרו
שמצבו קשה אבל יציב, אז היינו אופטימיים. אני בכל אופן. עושה רושם שגם הצוות. לא
היו סימני עצבות או דיכאון, או חשש כזה או אחר.
אח"כ שמענו את המג"ד של הגיזרה אומר לאסף בקשר שמצבו קשה מאוד אבל יציב
ושהוא באמצע ניתוחים, אז המשכנו להיות אופטימיים. אחריי שעתיים שלוש חזרנו לחניון
רק"ם שהיה 200 מטר מאחור, אסף לקח את הצוות ליד הטנק שלו איך שהגענו, צחקנו
קצת ואף אחד לא חשב בכלל על בדיחי, ואז אסף אמר לנו שהוא נפטר לפני חצי שעה בביה"ח.
לא ידענו איך לאכול את זה. זו מלחמה, ובמלחמה אנשים נהרגים. ככה אסף אמר. חזרנו
לטנק ולא דיברנו על זה מילה במשך כמה שעות.
אני יושב עכשיו בנועם מול הטלויזיה, "עמדת ה-YES" כמו שאני ובדיחי קראנו לזה. עבר בסה"כ שבוע מאז השבוע
שהייתי כאן עם גיל, שבוע ארוך, ארוך מדי. אתמול הגענו לכאן שוב, להחליף את גדוד 94
שיחזור לקו שלו, ברמאללה.
גבי המ"מ העביר תדריך מוצב מזורז לחבר'ה. אני יושב לידו ושומע את בדיחי בקול
המתנגן והמיוחד שלו אומר את הדברים ששמעתי רק לפני שבוע מפיו ממש. אני שומע את
הדברים שכתב ב"תיק משימה" מפי גבי.
כל החזרה למוצב הזה כרגע כל-כך שונה. בגלל השבוע הזה כאן עם גיל. כל נקודה מזכירה
זיכרונות טריים. כשאני במטבח אני נזכר בו מבשל לכולם בהנאה, נואם לי שאם איזה
מישהו רוצה לפנק את עצמו באיזה צ'יפס וקציצות (זה בערך כל מה שאכלנו פה), אז שיטרח
קצת יותר ויפנק את כולם. הוא דאג להפסיק את ארוחות היחיד שהיו פה והפך אותן
לארוחות קבוצתיות, כשפותחים שולחן בהשקעה-בשביל כולם. ובאמת שנהנינו מהארוחות
האלה, יושבים אחריהן על סיגריה מהקופסה המעורבבת שהצלחנו לגרד מכל מי שהגיע לבקר.
שמחתי כשהביאו לו "נובלס", כי מה"ווינסטון לייט" שלי הוא אמר
שהוא צריך לעשן שתיים ברצף כדי להרגיש שהוא עישן, וגם ככה לא נשארו לנו הרבה.
אני רואה אותי עומד בדלת כשבאתי עם הגל"ב והוא יושב כאן, בכסא שאני כותב בו
כרגע, עם הזקן הצרפתי הקטן שלו, מחייך, מעשן, מתפאר באזני על ארוחת השבת שעומדת
להיות כאן, "חלבית אמנם, אבל ברמה שלא הכרת...".
מבטיח שיכין הכל לפני שבת כדי שאני אוכל להצטרף, ובאותה נשימה מזכיר לי שהוא לא כל
כך מנותק מהיהדות כמו שזה אולי נראה, ושבבית יש כלים מופרדים לחלבי ובשרי, מופתע
לשמוע שדווקא אצלי בבית אף פעם לא היתה הפרדה כזאת, עד ש"התחרפנתי".
אני רואה אותו יושב בצד הפנימי של השולחן, קרוב לקיר ואומר לי "אתה כבר ליד
הדלת" כשמהעמדה צעקו שיש רכב במחסום למטה. ואת הפרצוף הנבוך שלו כשאחרי חמש
דקות העמדות התחלפו והוא זה שכבר עמד ליד הדלת והגיע רכב, "תראה שאתה לא מעבר
אותי" הוא זרק בחיוך, לקח את ה"קרמי" וירד למחסום. ואני, בחיוך של
ניצחון ממשיך לעשן מול הטלויזיה.
הסיבה העיקרית שאני יושב לכתוב את הדברים האלה זה שהמוות של גיל זה מכה חזקה מדי.
שאני לא כל-כך יודע איך לפתוח את הפצע הזה, חוויתי כבר אובדן בעבר, בכמה מישורים
שונים...
ועכשיו בדיחי, אותו בדיחי העייף, עם העיניים הכחולות הקטנות, הכמעט מלוכסנות,
והזקן הצרפתי הקטן, עם סיגרית "כאמל" בפה, וחיוך ממזרי, שהיה איתי
בפלוגה כמה חודשים ועוד שבוע אחד בנועם, צמוד צמוד, עם הורים מברזל, שלא מעכלים,
כמו כולנו, מוות של בנם, של יקירם, עם נוף מהמם מהבית, שבטח הכניס בו את שלוות
חייו...
עם הסיפורים עם הטון הדרמטי משהו והשאלה החוזרת ונשנית "כן?", בין משפט
למשנהו. הוא מספר לי סיפור, כן?, ומוודא שכל הזמן אני איתו, כן?, וככל שהסיפור
מתמשך הוא מעלה את הטונים ואת קצב הדיבור שלו, כן?
אותו בדיחי שחלצתי לו את הנעליים לפני 16 יום בדיוק מהיום, וכיסיתי אותו בשמיכה
כדי להמשיך ולראות את הסרט ב-YES
ולא להקים אותו, ושינוח, שישן, באומנות, כמו שהוא אהב, שינה עמוקה, ששום כוח בעולם
לא יוציא אותו ממנה, חוץ מהקפצת אמת אחת ויחידה באותו שבוע במוצב נועם, כשזינק
מהמיטה כמו אריה ורץ לעמדה רק כדי לגלות שזה כלום.
ועכשיו לך תבין שהוא זכה לשינה העמוקה ביותר שיכולה להיות, אומנות אמיתית, בשיאה,
כמו שיעל, אמו, אמרה בלוויה, שככה היא מעדיפה לחשוב על זה, שהיא משכיבה אותו לישון
עכשיו...
חשבתי שאין לי עם מי לדבר ולכן אני כותב, עד שאתמול הרמנו כוס של נס-קפה קר בחדר
של ה"סמכים", וכל אחד אמר ברכה מדליקה כשהכוסות באוויר, ואז צור אמר
"לגיל", והבנתי שיש עם מי לדבר, פשוט כל אחד טוחן את הכאב האישי שלו
בינתיים, נותן לו להתבשל עד שיגיע לרמה שבה הוא יוכל לבשל אותו עם אחרים, ובינתיים
אני צריך לדבר על זה ואין עם מי.
יש לי המון זכרונות מגיל, המון סיפורים. גיל. זה מוזר איך אחרי שהוא מת כולם
מתחילים לקרוא לו גיל. בשבילנו הוא תמיד היה בדיחי.
אני זוכר רק פעם אחת שקראתי לו גיל, כשניסיתי להעיר אותו, ואמרתי בדיחי 1000 פעם
ונמאס לי, אז אמרתי גיל. זה לא עבד, הבן אדם ישן, אומנות.
הוא סיפר לי שפעם הוא דיבר עם איזה לוחם, וניסה להעביר לו משימה, והלוחם רק
התבכיין בפניו על פז"מ, אז גיל אמר לו רק את המילה פז"מ, במקום את
המשימה, "פז"מ פז"מ, פז"מ פז"מ ... עד שללוחם נמאס והוא
הפסיק.
אני זוכר אותו מסביר לי בירידה למחסום, שהמדרגות מהבטון שונות אחת מהשניה באורכן
ב-2 ס"מ, אז לא לרוץ, כי מתרגלים לקצב מסוים והבטונדה בורחת מהרגל ונופלים.
הוא צדק.
הייתי תופס לו את היד כל פעם שהיה מוריד חולצה, בזרוע, ואומר לו "איזה שרירי
אתה", בלעג, אבל הוא ידע שזה נכון, אז הוא הירשה לי להמשיך ולתפוס לו אותה,
בשריר.
אני זוכר את העיניים שלו מתרחבות בזמן הסיפור, מתרגש מהסיפור של עצמו, נהנה לספר
אותו, לפעמים שוב ושוב. נכנסתי פעם למטבח וראיתי שהוא התקלח, אז הרחתי לו את הראש
ואמרתי "רק לוודא", והוא פתח את העיניים האלה והסביר בטון חצי תקיף,
"אם אני לא בכוננות או משהו, ויש לידי מקלחת-אני מתקלח!" אחרי שצחקנו
שהקצינים לא מתקלחים.
בלוויה חשבתי כמה הוא נקי בתוך הארון הגדול עם הדגל הצחור מעליו, רציתי עוד כמה
רגעים איתו, כמה מילות פרידה על הארון, אבל פשוט הורידו אותו מהאוויר והכניסו אותו
לאדמה. מהר, מהר מידי.
הייתי קצת בשוק שהדיבורים התחילו אחרי כיסוי הקבר. אני זוכר כל-כך הרבה הבזקי
תמונות ממנו, עומד עם הידיים בתנוחת יוגה, עם העיניים מגולגלות למעלה, חצי עצומות,
מתנדנד קדימה ואחורה, ואומר "ככה עושים תיאום כוונות בקק"ש",
ובאותה תנוחה מתנדנד לצדדים ואומר "ככה עושים כיול גיירו". הייתי צוחק
עליו שזה בולשיט של קצינים, אבל הוא היה חוזר על זה בגאווה לפני כמעט כל אחד.
היינו רוקדים במטבח בנועם, לצלילי מוזיקת רוק מה-MTV, צועקים "מסיבה בנועם!!!" והלוחמים מחכים שנפרוק להם את
הנשק אחרי שמירה, מסתכלים עלינו רוקדים בשוק, במבט נבוך.
הריקוד של גיל היה משהו מיוחד בפני עצמו. בנופש הוא תפס שני סטיקלייטים בידיים, עם
כובע הפוך על הראש, ורקד ריקוד מדהים כשכולנו מסביבו מוחאים כפיים...
במסיבות הליליות, מזיע בטירוף ומחייך, עולה ויורד, מסתובב, קופץ לצדדים, ריקוד
יפה, קצבי, של גיל. בכל מיני התאספויות פלוגתיות, כשהיינו שרים קללות על הקצינים,
כן זה ההווי בפלוגה, הוא היה מניף את הידיים למעלה בתנועה של "עוד,
עוד", ומחייך, שר איתנו מבסוט, לא משנה על מה ועל מי שרים, העיקר ששרים.
העיקר המוראל.
מוראל גבוה-תפקוד טוב, אימונים טובים-קרב טוב. בדיחי האמין בזה, אני מאמין בזה,
הוא אמר לי את זה. אני זוכר אותו גם בכמה סיטואציות כועס, עליי... פעם אחת הייתי
צריך לצאת מ"נועם" עם עוד לוחם לתצפית על הגבול המזרחי למוצב, לצאת
לשעתיים, משלוש עד חמש. בשלוש הלוחם הזה נזכר שהוא שכח לצחצח שיניים-אז נתתי לו
ללכת לצחצח. בשלוש וחמישה בדיחי כבר סימן לי על השעון בתנועה של "נווו",
בשלוש ועשרה הלוחם רק התחיל להתארגן ובדיחי כבר התחיל להתרגז למה אנחנו לא בחוץ,
בשלוש ועשרים כבר היינו מוכנים, רק שהקשר לא היה משופצר כמו שצריך אז היינו צריכים
להתעכב עוד קצת, ואז ציקי הרס"פ הגיע עם השק"ם, אז היינו צריכים להתעכב
רק עוד כמה שניות, ואז כבר בדיחי ממש נבח עלי לעוף החוצה, אז עפנו, יצאנו לאותו
גבול מזרחי.
הכנתי כרטיס טווחים לאחר סיור וסריקה של האיזור, בדיוק כמו שהוא רצה, דיווחתי לו
בקשר וביקשתי אישור לעוף משם. בעיקר כי לא בא לי להישאר שם, בתירוץ של "עשינו
את המוטל, ביצענו את המשימה, הפגנו נוכחות, עשיתי "לך" כרטיס טווחים, תן
לנו לחזור" והוא אמר שנישאר שם עד חמש וחצי, עונש על האיחור ביציאה, ואז נבקש
אישור מחדש.
אז הוצאתי את פנקס הרשימות האישיות שלי, בנוף הבקעה המדהים, המתחיל לפרוח, והתחלתי
לכתוב מה שרץ לי בראש. כמו עכשיו, רק אופטימי, הרבה יותר אופטימי. נהנה מהרוח
בעיקר, מהשמיים, מהנוף. חזרנו- ועבר לו. הוא כבר לא כעס.
בסיטואציה אחרת הוא נעמד בפתח חדר האוכל, עמדת הYES, ואמר לי בטון תקיף: "המלה אנושיות אומרת לך משהו? זו הפעם
האחרונה שאני שומע שאומרים לך שיש רכב במחסום ואתה נותן לו להתעכב!" אמרתי לו
שכשהוא מתעכב אז נאספים כמה רכבים ביחד, ואז בפעם אחת אני מעביר את כולם ולא צריך
לרדת 10 פעמים למחסום. זה לא קנה אותו, "את העצלנות שלך תשמור לבית" הוא
אמר. לא התווכחתי, אמרתי היישר, והוא נרגע. כמובן שחזרתי לסורי, זה היה נראה
כרעיון טוב, רק שלא סיפרתי לו יותר על זה, חסכתי לו.
אני מתגעגע אליו, מאוד, הוא חסר לי. אני ממש לא יודע איך לאכול את חסרונו, לקלוט
שהבן אדם מת, איננו.
אני לא יכול להפסיק לחשוב על אבנר ויעל, ההורים שלו. לא דיברתי איתם מילה, מעולם,
אבל מאותו רגע שאבנר שאל אותנו אם אנחנו הפלוגה של גיל ובמבט בלתי ניתן לתיאור אמר
לנו "תודה לכם", אני לא יודע בדיוק עד היום על מה, ועד לדברים שאמר
בלוויה, שגם אותם אני לא יכול לכנות בשם, הספד, נאום, דברי פרידה, חיבור, איך לי
שם לזה, ואני מנסה, מנסה למצוא...
ועד לדברים שאמרה יעל, דברים של אמא, פשוט אמא, שבמציאות העגומה שלנו צריכה להיפרד
מהבן שלה, הבכור, היפה, האהוב, המתוק, גילוש שלה, רק שלה, לא יאומן, בלתי נתפס,
והשירים שהיא שרה, איזה כוח, לב ישראל, שמע ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל, למרות
הכל, ואף על פי כן...
אני, חוזר בתשובה, מנסה ללמוד מה זה נשמת ישראל, כישות עצמאית, נפרדת, החיבור של
נשמות ישראל יחד, אותו חיבור שיוצר נשמה חדשה, אחת ויחידה.
וכששמעתי את יעל, בשירה הזו, במילים האלה, על קבר בנה הבכור, על קברו הטרי, ראיתי
שיש כאלה שיש להם הבנה אמיתית, גבוהה, תמירה ונעלה של אותה נשמה, של אותה יישות,
ושלי יש עוד ים של דרך לעבור כדי להתחיל לגרד את ההבנה הזו.
איזה הורים יש לך גיל, איזה זכות! אני מרגיש שלמרות שלא דיברתי איתם מילה אני קשור
אליהם, זה לא ניתן להסברה, הם לא מכירים אותי ואני בספק אם יזכרו את פני לכשיראוני
שנית, אבל יש בהם משהו שקושר אותי אליהם.
אולי זה אתה, אובדנך, הכאב הכאילו משותף שלנו, שאתה חסר לי וחסר להם. אבל בגלל זה,
זה רק כאילו משותף, כי זה לא אותו חסר, זו שטות בכלל להכליל זאת יחד, הכרתי אותך
ארבעה חודשים, פסיק מהחיים, להם זה חלל, בור בלי תחתית. אבל אני יודע שאני רוצה
לפגוש אותם, לדבר איתם, לחבק אותם, לעזאזל, אני פשוט מתגעגע אליהם, יש בהם אותך,
וזה אתה שאני מתגעגע אליו, כן, זה מתחיל להתבהר, כנראה שצריך לשפוך את המילים על
הדף והדברים מתבהרים...
לקחתי ברצינות ולעומק את מה שנאמר בלוויה שלך על-ידי אחיך, הוא אמר "אם אתם
אוהבים מישהו-תגידו לו, כי אני לא הספקתי", אז שבוע שעבר אמרתי לאמא שלי,
שנוסעת כל יום בכבישי השומרון המסוכנים להחריד, הרמתי לה טלפון ואמרתי: "אמא,
אני אוהב אותך", והרבה זמן לא אמרתי לה את זה, אולי שנים. ולחברים כשנפרדנו
בשבוע שעבר בתחנה המרכזית בחדרה, ולאחי הגדול והקטן, ונשאר לי להגיד לאחותי הדולה
ולאחי הבכור, וזה חשוב לי, כי אם גם אני לא אספיק, אז לא למדנו כלום מנסיונם של
אחרים, ולפחות זה.
אתה הופך להיות הרבה הרבה דברים במותך, להרבה אנשים לכל אחד דברים אחרים, ולפעמים
אותו דבר לכמה אנשים יחד. אתה משאיר מטען כבד של חייך, ומטען כבד עוד יותר בלכתך.
לומדים דברים רבים מחייך, ומפיקים דברים רבים גם ממותך, גם מזה יש מסקנות ולקחים,
ומישקעים.
גם אם זה לקח אחד ויחיד, שיכול לנבוע רק ממותך שלך, כמו שצמח לי בעקבות אותם דברים
- להגיד כשאוהבים, כי לפעמים זה עולם ומלואו, המשפט הזה, "אני אוהב
אותך". אז בעיני, במידה מסוימת, יצא שכרו בצידו.
בצד כל השכול, והצער, והכאב, והעצב והאובדן, והחלל, והריק, והחוסר, והאבן ששוקעת
בקרקעית הבטן בתוך הריקנות שנשארת בפנים, יצא גם משהו אחד קטן טוב, ואתה גילי,
היית כל כך טוב בחייך, תמצית הטוב, שחייב, פשוט חייב לצמוח גם איזשהו טוב במותך,
לנשארים אחריך, לכל אחד ברמתו הוא.
גיל, אני רואה אותך ממש יושב מולי, כמו לפני 18 יום, עם ספר של אהוד בנאי שדחפתי
לך ליד, ואמרתי לך "פתח עמוד 21, תקריא את השיר שם", וישבת מולנו,
מחוייך, וקראת בפאתוס את השיר של אהוד, החוזר בתשובה, עם השאלה שכל כך מדברת אליי,
ואחרי לכתך, לשמוע אותה, מפיך, בזיכרון, היא מקבלת נופך חדש, אחר ועמוק.
השיר הולך ככה:
"ראיתי הערב בטלויזיה סרט תיעודי
עכשיו אני כותב ואני לבדי
מאוריצי גוטליב צייר את עצמו
עומד בבית הכנסת ביום הכיפורים אחרי מותו
על הפרוכת רקומות אותיות שמו, לעילוי נשמתו.
הוא מליט פניו בידו, מהורהר
חושב הכי רחוק שאפשר
עכשיו לילה, הטלויזיה סגורה
בנותי ישנות, אשתי יצאה
וביד רועדת אני כותב שאלה:
האם הנשמה חובשת כיפה, מגדלת זקן,
מסתגרת, קוראת בספרים מתפללת בזמן
או שמא היא משוטטת, עד קצה גבול הפחד
חולת אהבה, צועקת מול הרוח
וממשיכה הלאה, מבלי לחכות לתשובה?
הוא חי פה 23 שנה, מאוריצי
קראו לו רמברנדט היהודי
ראיתי הערב בטלויזיה סרט תיעודי
עכשיו אני כותב ואני לבדי"
הוא קרא לנו את זה פעמיים, ברצף, והשאלה על הנשמה מהדהדת לי מפיו בראש, שוב ושוב.
גיל נפטר מן העולם הזה בערב ראש חודש ניסן, זה מעיד הרבה על הנשמה שלו. לפי
היהדות, מי שזוכה למות בראשי חודשים, בשבתות ובימים טובים, נכנס לעולם שכולו טוב.
ולי זה מעיד באופן אישי, המוות שלו בערב ראש חודש ניסן, חודש החירות של עם ישראל,
על יציאתו שלו מעבדות לחירות. מעבדות העולם הזה, לחירות העולם הבא. אבל זה אני,
אדם דתי, מאמין, וככה אני רואה את הדברים, או שככה אני מעדיף לראות את הדברים.
ואולי יש בזה משום נחמה.
אורי בן יעקב
לתחילת העמוד
______________________________________________________
דמעות של לוחמים
על קברו הטרי של בדיחי, עמדנו כולנו בדמעות,
מאופקות יותר, מאופקות פחות,
על סיטואציות כאלה, יש שאומרים:
"פלוגה שלמה בכתה כמו ילדים".
ואני רוצה לומר דבר אחד ברור:
אנחנו לא בוכים כמו ילדים, אנחנו בוכים כמו לוחמים – זה המקצוע שלנו.
אנחנו חיים כמו לוחמים, נלחמים כמו לוחמים, מתים כמו לוחמים – ובוכים כמו לוחמים.
ולוחם – מגיע לו שיבכו עליו בדמעות של לוחמים.
ולך, בדיחי, מגיעות כל הדמעות שבעולם.
את דמעותינו שלנו, האחים שלך – הלוחמים.
אוּרי בן יעקב
לתחילת העמוד
_______________________________________________________
שלושים
לגיל
חודש ימים בלעדיך, גיל, חודש ארוך, ארוך מידי.
כמה תהפוכות יכולים חבר'ה צעירים, לוחמים ומפקדים בצבא לעבור בחודש אחד, קשה
להאמין – אבל הרבה.
הרבה דם נשפך בארצנו בחודשים האחרונים ולכל אחד הכאב שלו, האובדן שלו. הרבה לוויות
ופרחים דמעות וגעגועים – לכל אחד מסוג אחר. הרבה הספדים, מילים ופרידות. לנו,
שחיינו ולחמנו לצידך יש את הכאב שלנו, הדמעות שלנו, הגעגועים שלנו:
לזקן צרפתי עדין, לעיניים כחולות וקטנות, לפרצוף עייף במשרד, בישיבות סגל ה מאוחרות,
לחיוך שנפרש הפנים בהפתעה כשמשהו משעשע נאמר, לויכוחים עקשניים בשילוח משימות –
כדי להסביר כמה זה חשוב ולמה עכשיו, ויאללה – תצאו כבר, יש עבודה לעשות.
לסיפורים שסופרו מפיך בלהט כשהטונים שלך עולים ועיניך מתרחבות ככל שהסיפור מתקרב
לקיצו, מתרגש לספר לנו אותו שוב ושוב, לסיגריה "כאמל" שכמעט תמידית
שמוטה בין שפתיך.
להליכה המהירה מהמשטח לפלוגה, בפנים חתומות, כשעיניך מסגירות חשיבות, כי עכשיו
חייבים לפתור בעיה וזה לא סובל דיחוי.
לחצי גופך הבולט מתחת לטנק, כשהחצי השני עסוק בתיקונו ב-01:00 בלילה, וכששואלים
אותך "עוד הפעם?!" אתה מחייך וממשיך לעבוד.
סיטואציות קטנות שפתאום מקבלות משמעות.
מההשכמה בבוקר ועד השירה הרועמת בסוף ישיבת הסגל – כשעיניך נוצצות וחיוך ממזרי על
פניך. כל דקה במחיצתך הופכת זיכרון חקוק ואנחנו זוכרים, מתגעגעים וממשיכים – לא
בלעדיך אלא איתך.
בשיחות פרטיות ושקטות שמעלות דמעות ולעיתים חיוכים, בהרמת כוס הנס קפה הקר
המשותפת, עם הברכות המסורתיות, ומישהו זורק "לגיל..." לפני ששותים.
בזיכרונות ובגעגועים ובמה שהפקנו מחייך וממותך.
גיל, אנחנו מתגעגעים אליך, איבדנו חבר, לוחם וקצין.
זוכרים אותך תמיד, בדרך המיוחדת שלנו, בדרך של "הבחורים"
בעזרת השי"ת
נר חמישי של חנוכה –
תשס"ה
לאבנר ויעל היקרים
אהלן, אני ממש מתגעגע אליכם ורוצה להיות בקשר
אבל לא כל כך מצליח, אתם בטח מבינים, אני רק
בחודשים הראשונים של להיות אבא טרי למעיין ישראל המתוק, ורק בשנה וחצי הראשונות
להיות בעל טרי למיטל המתוקה, ובטח ייקח עוד קצת זמן עד שגלגלי השיניים של
הסיטואציות החדשות ישתלבו באופן משומן וחלק, ויאפשרו לי לעלות על מסלול תקין של
קשרים עם כל "העולם החיצון" ( והיתר...) שהשלכתי מאחור.
קראתי לאחרונה את כל מה שכתבתי אחרי שגיל הלך
מעימנו, הדברים ששלחתי לכם, וממש התעורר בי צורך לספר לכם ולשתף אתכם בגיל שלי,
שאצלי , אולי בעין יהודית-דתית-אמונית שממנה אני מסתכל אל העולם, עליכם, ועל גיל.
אני יושב עכשיו ב 12:15 בלילה בביתי בגוש קטיף,
ליד חנוכיה עם חמישה נרות ושמש- והאסוציאציה שעולה לי מן האור – זה גיל, גיל המאיר
והמחייך, עם עיניים נוצצות כתמיד. לא יוצא לי לחשוב הרבה על גיל, אני חי חיים
שמתגלגלים קדימה רוב הזמן, אחרי חתונה די טרייה ולידה של בן די טרי, אבל יש לי
שנייה שבועית שלי עם גיל, תמיד, בכל שבוע – בשבת בבוקר בבית הכנסת, בסוף
תפילת מוסף שאחרי שחרית של שבת. כששרים
"מנעים זמירות ושירים לארוג..." ומגיעים למשפט המדהים, העמוק, המיוחד שחותם את אותו מזמור,
שכתוב על המצבה של גיל, ורגע לפני שאני מוציא אותו מהפה, אני חושב "זה
לגיל...", ואומר אותו, חווה את הרגע השבועי הקבוע שלי עם גיל, בהדרת קודש
אמיתית.
בתבערת הלב, בצימאון לאל חי- כל מה שטומן המשפט
הזה בתוכו, עטוף בטלית צחה, לבנה, מעל הראש, מול ארון הקודש הפתוח המלא ספרי תורה
מהודרים, תורת ישראל.
לפעמים כשאני לומד תורה אני אומר שהלימוד הזה
הוא לעילוי נישמתו של גיל בן יעל – כך מציינים שמות של נפטרים כשמתפללים עליהם או
כשלומדים לעילוי נישמתם, בשם האמא.
פעם חשבתי שאין צורך ללמוד או להתפלל לעילוי
נישמתו, הוא הרי "הרוג מלכות", כך נקראים ההרוגים שנהרגו על "קידוש
השם", לאו דוקא אם זרקו עצמם לתוך האש כדי לא לכרוע מול פסל או לא לנשק לצלב,
אלא גם כאלה שנהרגו כי הם יהודים, גם אזרחים שנהרגו בפיגועים הם הרוגי מלכות. השם
הזה הוא עמוק מאד, הרוגי מלכות , המלכות זה לא השלטון המקומי כרגע בארץ ישראל או
משהוא כזה, המלכות זה מלכות השם יתברך בעולם.
אולי אותם הרוגי מלכות כמו עשרת הרוגי מלכות התנאים – רבי ישמעל בן
אלישע, כהן גדול בסוף ימי בית שני, רבן שמעון בן גמליאל, רבי עקיבא ועוד.
ישנו מדרש שאומר שבשמיים הכי קרוב לקב"ה,
ממש בשורה הראשונה – ישבים עשרת הרוגי מלכות, משהוא כמו מחלקה הראשונה של העולם
הבא, מחלקה ראשונה בגן עדן... ואתם, במחיצתם, במקום העליון הזה - כל הרוגי מלכות. כל מי שנהרג על יהדותו, וכל
שכן מי שלחם על יהדותו במסירות נפש כזו, כמו של גיל. אני יודע כי הייתי איתו באותו
רחוב ברמאללה.
ידוע שהרוגי מלכות אינם צריכים טהרה, כמו
שעוברים מתים בדרך כלל. קוברים אותם כך, עם הבגדים והדם, לזעזע את כל העולם, איך
יהודים ממשיכים ליפול בעולם.
וגם מעוד סיבה – עמוקה לא פחות, שאיך אפשר לטהר
אנשים כל כך טהורים כהרוגי מלכות?! איך
אפשר לאמר שיש להם איזה שמץ טומאת מת (שהיא הטומאה החמורה ביותר ביהדות) כשהם כל כך
טהורים במותם, בחייהם.
אז גיל הוא כזה, טהור בחייו ובמותו.
אני לא רוצה להלאות אתכם בכל נבכי נפשי בקשר
לגיל, ובטח שלא לחטט בפצעים פתוחים, אבל אמרתם לי פעם שאחרי שגיל נפל, למדתם שאין
זמן להעמדות פנים בעולם הזה, ושאתם הולכים עם הלב ועושים מה שאתם מרגישים באמת –
אז אני משתדל להקשיב לכם ולאמץ את זה – ואני כותב את מה שיש לי בלב, בטח אתם
מבינים....
אז בהתחלה כאמור חשבתי שלא צריך ללמוד או להתפלל
לעילוי נישמתו של גיל, אבל ברבות הזמן למדתי, בעיקר מהרבי נחמן מברסלב ז"ל,
שבשמים יש אינסוף מדרגות, אינסוף ממש, אינסוף היכלות של קודש וזיו שכינה. אינסוף
דביקות בריבון עולמים – הקב"ה , ומאז אני משתדל מדי פעם ללמוד תורה גם לעילוי
נישמתו.
כל אחד שאתם מדברים איתו מביא לכם דברים מתוך
עצמו, מתוך העולם הפנימי – אישי שלו, נכון?
אז אני רוצה להרשות לעצמי להביא משלי. יש איזה פחד
מזה בדיבור הישראלי, חברים שלי מתקופת החילונות מתקשים לדבר איתי על יהדות, אולי
כי הם חוששים מדיבורי החזרה בתשובה, קשה להם לנתק את הסיטואציה הארצישראלית
מהחברות הפשוטה בינינו וחבל.
בגלל זה הם מפסידים עוד מבט מעניין ועמוק על
החיים, לא כדי לחזור בתשובה, אלא רק כדי להרחיב אופקים – הנשמה זה משהו עם מרחבים,
אסור לצמצמם אותה ולהגיד - "זה לא" (למרות שלפעמים צריך – אבל לא באופן
גורף) אז אני מקווה, וכך נראה לי שאני יכול לשתף אתכם בלי חשש, ולהביא מעולמי
הפנימי על גיל, עליכם, עלי.
אז ככה למדתי היום עם אישתי מאמר של רבי נחמן
מברסלב , מספרו "ליקוטי מוהרן" (ראשי תיבות של - מורנו ורבנו הרב רבי נחמן) מאמר י' בחלק שני.
הוא כותב שם
ש "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו זה מחמת שאין להם
יישוב הדעת", והכוונה בפשטות זה שם החיבור לעצמנו - לפנימיות שלנו, האמיתית והפשוטה, לאלוקים
ששוכן בליבו של כל אחד ואחת מאתנו , שם משכנו – בלב.
והסיבה לנתק שלנו מעצמנו , מהפשטות הטבעית שלנו-
זה חוסר ישוב הדעת, והסיבה לדבריו לחוסר ישוב הדעת היא עצבות, כשהאדם בעצבות – הוא
אינו יכול להנהיג המוח כרצונו – ואין לו ישוב הדעת וכדי להגיע לזה להנהיג המוח
כרצונו – צריך להיות בשימחה, כי השימחה לדבריו היא עולם החירות והגאולה, והעצבות –
עולם השיעבוד, והגלות. נמצא שכשהאדם בשימחה עולה החירות, הוא בבחינת בן חורין
ויכול להנהיג מוחו כרצונו, וליישב דעתו –
ולהתדבק בעצמו באמת, ובהשם שבקרבו, והמסכים נופלים.
אז מהי הדרך להגיע לשימחה? – אומר רבי נחמן
"ולבוא לשימחה הוא על ידי מה שמוצא בעצמו, איזו נקודה טובה על כל פנים....
ועל כל פנים יש לו לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל... מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו ליקח שימחה לשמח דעתו",
ואז מתקיימת המשוואה שלמעלה – שימחה, חירות, והנהלת המוח כרצונו, ישוב הדעת, קירבה
לעצמנו, קירבה להשם שבנו.
אז איך כל זה מתקשר דווקא אליכם? ולמה זה גרם לי
לשבת בשעה כזו לכתוב לכם מכתב? – אז כאן אני קושר את השימחה עם זרע ישראל. אותו
ישראל ששרת עליו בלוויה של גיל, יעל, עם ישראל, לב ישראל, שמע ישראל.
כבר כתבתי לכם על זה פעם, אותו ישראל שאין עוד
עם כזה בעולם שיש לו בחורים כאלה, כמו גיל, ואף על פי כן ולמרות הכל , ארץ ישראל,
ארץ ישראל.
וזה לא דבר של מה בכך – כי עם כזה אנו לא רואים,
ויכולנו חס וחלילה להוולד לעם אחר, אבל זכינו כל כך, כל כך, כל כך – שאנחנו דווקא
מהעם הנפלא והחם והאיכפתי והיקר הזה, בארץ הנפלאה הזאת. ועניין השימחה זה הגיל,
והשימחה היא שלכם – הגיל הוא שלכם – אתם יודעים שיש לו נשמה נצחית ונפלאה. אמרתם
לי את זה פעם – שאתם חשים בו כשהוא בא אליכם, ויודעים שהוא עמכם, ואצלכם , וקרוב
אליכם תמיד, שלכם לגמרי. אז יש לכם את שתי התכונות , שני המצרכים הבסיסיים ביותר
במתכון המיוחד הזה של אמת פנימית , של דביקות בקודש הפנימי הבוער בכל יהודי בפנים
הנצחי הזה, בנשמתו של גיל, בנשמותיכם שלכם, בנשמתם של כלל עם ישראל בכל מקום שהם, השימחה וישראל, הגיל וישראל.
ואני מברך אתכם בחג אורים זה שתזכו לערבב היטב
את שני העניינים האלה באמת ביחד ותזכו לשמוח בגיל רב, במה שאתם מזרע ישראל, בארץ
ישראל, ותמשכו את השימחה אל המוח, להנהיגו בבחינת בני חורין וליישב דעתכם לזכות
לכל הטוב שעוד יש לעולם הזה ליתת לכם, ואני בטוח שאתם חשים שיש עוד הרבה.
באהבה גדולה באמת
אורי בן יעקוב
גוש קטיף, חנוכה התשס"ה
לתחילת העמוד