אוליביה קלמה
יום ראשון 14 אפריל 2002
אבן קטנה על הקבר- אבן גדולה בלב
במהלך השיחה הלילית שלנו, שאלתם אותי שאלה קשה במיוחד: "מה תרם לך גיל?". זו שאלה שממש ריגשה אותי, אולי כי זו שאלה שסירבתי, באופן מודע או לא, לשאול את עצמי.
התחלנו להתחבר במקצועות טנקים, בסיירים. גיל הייה הישראלי הראשון שבא אלי, עזר לי להיקלט במחלקה, עזר לי בבחינה מקצועית, ולא עבר זמן רב עד שהתפתחה בינינו חברות.
אני זוכר אותנו במהלך הצמ"פ, באימונים הקשים, או בשאר הדרך, ברגעים הטובים והפחות הטובים, בלילות הלבנים ובלי סוף שעבדנו ביחד על ה"טונקים", שדיברנו תוך כדי התיקונים ולמדנו להכיר אחד את השני יותר לעומק. אני זוכר את החזרות מהאימונים, אחרי שהחיילים הלכו מזמן לישון, שאנחנו ישבנו בפלוגה, מזיעים, מלוכלכים ועייפים, באמצע חום יוני בייט"ב, גיל עם סגריה "נובלס" ואני עם הקולה של הערב; איך אהבנו את הרגע הפשוט הזה! הרגע שבו סיימנו עוד יום עבודה! אבל היינו צריכים להחליף חוליה בזחל ימין של הטנק שלך, ועוד פעם, השומרים הצעירים ראו שני מטורפים שחייבים לרדת למשטח ב-2 לפנות בוקר להחליף את החוליה הזאת, מקללים אחד את השני, נשברים מצחוק, ושרים מתחת לטנק. לא חשוב, מחר קמים ב-6!!
חודש אחרי שגיל נהרג ואחרי השיחה אתכם, אני מבין יותר טוב את מה שאני מרגיש. אמרתם לי שתרמנו אחד לשני. אני לא יכול למדוד את מה שתרמתי לו (אני מקווה ש"הצרפתי המניאק" שכמוני לא קלקל אותו!), אך אני מודד עכשיו את מה שגיל תרם לי.
גיל הפך עם הזמן להיות חלק ממני, חלק מהזהות הישראלית שלי, מהאופי שלי. הוא בעצם תרם לי את הישראליות הצברית, אך רק הדברים הטובים שבתוכה: הלב הפתוח והקשוב, ההשקעה ללא גבול, האכפתיות, המוכנות לעזור, הרצון לסגור את כל המשימות, עד הפרטים הקטנים.
כמה פעמים הייתי כבר מתעלף על המיטה, אחרי מקלחת, וראיתי את גיל יורד למשטח לתקן "איזשהו משהו שלא יכול לחכות למחר". "טוב, אני יורד למשטח!". והוא לא מבקש ממני כלום, רק שהמבט שלו אומר: "יאללה, צרפתי טמבל, אתה בא?!". ועוד פעם מצאתי את עצמי עולה חזרה על מדים מלוכלכים, מגורזים ומשומנים, יורד למשטח להחליף שיניים מובילות! ועוד פעם החפ"שים המחייכים כשעוברים מולם! איך אני מתגעגע למדים המלוכלכים האלה!
לאחר מכן, ב-2 בלילה, גיל ואני חוזרים לפלוגה, מתקלחים איזה חצי שעה, שרים שירי שריון ומולדת מתחת למים הפושרים. עם גיל הייתי יכול לשיר שירים שבדרך-כלל אנשים רגילים מתביישים לשיר אותם. ושכולם ישמעו! ושהחפ"שים בפלוגה יתעוררו! – אגב, גיל לא זייפן!
גיל הייה החבר, האיש, שחיבר אותי לארץ. לפני הכול, אני מרגיש שחסר לי "חלק". ההרגשה הזאת, של החוסר הענקי, של שקט חלל הכל כך צועק וצורח מתוך הלב, היא הרגשה שליוותה אותי מאז שגיל נפל. אבל, עד ששאלתם אותי, ב"בום", מה הרגשות שלי אחרי חודש, ומה גיל תרם לי, לא יכולתי באמת לאפיין כאב שכזה, ואת מקורו האמיתי.
אני מבין עכשיו למה יצאו לי דמעות כשהתחלתי לחשוב מה לענות לכם: ההורים שלי אמרו לי בהזדמנויות רבות שאני מאוד השתנתי במהלך השירות הצבאי שלי. ללא ספק, גיל לוקח אחריות רבה לשינוי שחל בי. עם הזמן, גיל הפך להיות חלק ממהותי.
הצד השני של השאלה נשאר פתוח. מה תרמתי לגיל? אני יכול להגיד שתרמתי לגיל מלא זיעה ולילות לבנים של עבודות על הטנקים; מאמצים שהוא החזיר לי בהזדמנויות רבות. אני יכול להגיד שהוא התחיל לשיר שרים שאולי הוא לא הייה שר קודם. אני יכול להגיד שעוד פעם הבאתי לו את המכונת גילוח שלי כי הוא עוד פעם שכח לטעון את שלו: "אולי תקפיץ את המכונה שלך, יה טמבל!".
אני יכול להגיד שתרמתי לו את הגבינות הצרפתיות הטעימות והכל כך מסריחות, כשחזרתי מצרפת. "ואל תחשוב לחזור בלי, מניאק". אני עד היום זוכר את הסרחון בחדר כל פעם שחזרתי מחו"ל!
אבל מה תרמתי לו באמת? קשה לי לענות. אולי גיל לימד ממני להיות יותר רגוע וסבלני, להתעצבן פחות מהדברים הקטנים, או להיות קצת "זרקן" לפעמים...זה לא רע!
המילים שקפצו לי לראש כשראיתי את הקבר של גיל היו: "מה, עוד פעם דיגום! אתה מעמיד מסדר סמח"ט או מה...". הטנק של גיל אחרי טפ"ש נראה כאילו הוא יצא מהמפעל. הישג לא רע, באמת...
עד שראיתי את שמו של גיל כתוב על מצבה, הייתה לי הרגשה של אי-מציאות כלפי מה שקרה. לא יכולתי לדמיין את החבר שלי,הכל כך חזק ואיתן נופל. רק אז, קיבלתי את העובדה הקבועה הזאת שהחבר שלי טמון בקבר הקר והקטן הזה. השילוב הכל כך נדיר של איתנות, של ביטחון אישי, של רגישות וחברות ללא גבול כבר איננו. גיל, עם הכוח והסתירות הפנימיות שלו, עם האישיות הזאת הכל כך יוצאת דופן כבר איננו. גיל נטמן באדמה שכל כך אהבנו, שולט בנוף האדיר הזה. אני ודניאל ישבנו שם, בשקט, בצדו של הקבר, יד על אבן המצבה, בניסיון להיפרד מגיל.
נפילתו של גיל גרמה לי להתחבר סופית לארץ, בצורה כל כך אכזרית. אהבת הארץ, אהבת האדמה, אהבת העם והנופים. המחיר הכל כך יקר וכואב שעלינו לשלם כדי להיות בבית, חופשיים, הסבל שעוברים בארץ המובטחת. האדמה הסופגת דם, והכל כך אהובה עלינו.
אני לא רוצה לנתח את סיבת התפתחות היחסים שפרחו בינינו, או לנתח את מה שגרם לשני בני אדם שונים מאוד, בבחינת התנהגות או בבחינת ארץ המוצא, להתחבר בצורה כל כך מיוחדת. אני אהבתי את גיל, בלי להרגיש את הצורך להגיד לו את זה (למרות שיצא לנו להגיד את זה בינינו, בפשטות: "...כי אני אוהב אותך, צרפתי מניאק!"). איבדתי את גיל, החבר הכי קרוב שהייה לי, וקשה לי לדבר עליו עם משהו זר, להעביר איך הוא הייה, ואת מה שהוא הייה בשבילי. עם הזמן, היינו כאילו עשויים מאותו חומר גלם. אין צורך בדיבור – המבטים מספיקים - "יאללה, אתה בא?!". גיל הייה חבר ב"עולם השתיקה" שלי. גיל כבר הפך להיות חלק ממני. הוא היה ילד מארץ ישראל, וגם אני, עכשיו, חלק ממדינת ישראל...
אחרי שגיל נהרג, חיי היום-יום לקחו טעם אחר. השמש קמה בצורה אחרת מעל הרי עקבה, הכל כך דומים להרי ייט"ב. עברה עליי כמו מכת התבגרות קשה. אני מרגיש חייב ליהנות פי שתיים מהחיים. אני רוצה לדבר על גיל, שלא אשכח אותו בחיים, עד הפרטים הקטנים. לספר עליו לילדים שלי.
כבר חודש גיל לא יוצא לי מהראש. כל הדברים הכי קטנים של החיים מזכירים לי אותו. מהסדין שהוא גנב לי בלילות ושאני עדיין יושן בו, עד המכונת גילוח שלי.
אני מרגיש מחויבות להילחם בזמן. לזכור ולא לשכוח. החברות שהייתה בינינו הייתה תרומה משמעותית מאוד בחיי. אני שמח שהכרתי אותו. אני מאוד גאה להיות החבר שלו. ציפיתי שנשאר ביחד עוד הרבה זמן...
אני כרגע נוסע באוטובוס לכיוון אילת, ומסתכל על הנוף של דרום באר שבע. כמה ניווטנו בהרים האלה! כמה צעקות היו בג'יפ עם המפק"צ בקק"ש!
יותר מזה, אני עכשיו זוכר שהייתי עם גיל במקומות רבים בארץ, מהצפון עד הדרום. כל הנופים, שכבר אז ריגשו אותי...הרגשתי הבית.
בשבילי הארץ לוקחת עכשיו ממד אחר. אין מקום בלי זיכרונות...
שיר הרעות, ששרנו בטנק הפעמים הרבות כשנסענו ביחד, שיר שנהגנו לשיר בקול רם בשיחות סגל המאוחרות, בקצב דפיקות האגרופים של השריונרים על שולחן המ"פ, מדבר אלי בכל העוצמה. לפחות מדיי אנשים יש את המזל ואת חוסר המזל להבין באמת את מהותו של השיר.
אני זוכר את עצמי נוהג בטנק ואת גיל בתא המפקד, למעלה בצריח, כששרנו את השיר הזה חזק עד כדי להרוס את הקשר פנים...ואת הדומיה כשסיימנו אותו. "טוב. יאללה, עוד שיר! מה עכשיו? סע ימינה חזק...נהג עצור...דומם!".
הזיכרון שלי לא ידומם, המפקד!
"הרעות, נשאנוך בלי מילים
אפורה, עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת אדירה ודולקת.
הרעות, כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.
ונזכור את כולם
את יפי הבלורית והטוהר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את לבנו לשכוח.
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח."
להתראות,
אוליביה קלמה.
