אוהד הסמג"ד
לזכרו!
בשעת לילה מאוחרת במחנה מול נבו (ליד יריחו) התעורר בי צורך אדיר לחלוק, ולו במקצת, את התחושה של "החשופים בצריח" אתכם המשפחה, שמעתה שלובה במשפחת "שלח" לעולמים.
בתחילת אותו שבוע, בתאריך ה - 11.3.02 חזרתי מחופשה בחו"ל, היישר אל הגדוד אשר נערך במבואות רמאללה בהמתנה לפקודה. במהירות עברנו את נוהלי הקרב לפעולה- "בקרוב אצלך" (איזה שם מטופש הוציא המחשב הפעם).
הפעם הכניסה לשטחי A אמורה להיות מסובכת ומסוכנת מכל שאר הפעמים. התנגדות, נ"ט, המון זועם... התסריטים נראו לא טוב. משימת הכח שלי להוביל את כוחות הגדוד לתוך העיירה ביתוניא, ולהטעות את הפלשתינים מהכח הנוסף שיאגפם ממזרח. לנוע בראש הטור חשוף בצריחון (אומנם כך) לקראת השטח הבנוי.
כולנו קיבלנו ידיעות מהמודיעין שבפעם האחרונה שצה"ל נכנס לרמאללה ירו טיל נ"ט על טנק ולכן הדריכות הייתה מקסימלית. את הצוות אני פוגש בשעות הערב. עד השעה 23:00 מבצעים בדיקות בכלים, מעגלי ירי, קשר הנעה.
בשעה 23:00 אני נותן פקודה לנהג להתקדם. המנוע מניע ברעש אדיר, וטור השריון מתקדם אחרי טנקים ונגמ"שים.
נכנסים לעיירה בשעה 24:00 בדיוק. הלב מתכווץ לאחר מעבר המחסום הפלשתינאי בכניסה לעיירה. מעין פחד לא ברור מחלחל ללב, פחד מכישלון המשימה או חשש משיבוש לא צפוי או שחס וחלילה מישהו יפגע.
קשה לנווט בתוך העיירה. הבתים צפופים. אין תאורה, הרבה בניה חדשה- המפות שקיבלנו לא מספיק מעודכנות. "לא נורא". בטנק ישנה דממה בלתי מוסברת, שקט איום. כולם דרוכים למוצא פי. רק הקשר וקולות המנוע ההידראולי מפרים את הדממה. כל אחד עסוק במשימתו. דיווחים מהתותחן כאשר הוא סורק את גגות הבתים, ודיווחים מהנהג כאשר הוא מתקדם לאורך הרחובות השוממים.
כוחות החי"ר פורקים מהנגמש"ים ביעד הראשון. אנחנו עומדים בפינת הרחוב ומאבטחים את תנועתם. כל כך מסוכן כאשר החי"רניקים מתרוצצים בין הזחלים. בטעות אפשר לדרוס אחד מהם. הרי אם תפתח אש מאחד הבתים צריך להגיב באש - פגז, או ירי מקלע, איך אפשר להיות בטוח שאחד מלוחמי החי"ר לא יהיה מאחורי.
הבית הראשון נתפס והחי"רניקים השתלטו עליו ביעילות ובמהירות. כעת אנו ממשיכים לכיוון היעד השני. הטנק מתנהל בכבדות ברחוב הצר התותח פוגע בעמודי חשמל. אין מה לעשות צריך לבדוק את כל גגות הבתים מסביב. בצוות אנו נזכרים בסרט קולנוע אמריקאי סרט על לחימה אמריקאית במוגדישו. איך בסרט ההוא הסומלים הפתיעו את האמריקאים. אותנו לא יפתיעו אנחנו נהיה מוכנים.
בצד הדרך עומד פח זבל קצת בזוית לציר. הוא לא מעורר אצלי חשד. "נהג קדימה מהר" אני פוקד ואנחנו מתקדמים. לפתע "בום" כדור אש גדול מתרומם לפני הטנק. אני מרגיש את חום האש דרך החרך בצריחון. המחשבה הראשונה - "מטען!" הפתיעו אותנו, מהר לירות! מהר לבדוק אם כולם בסדר! לדווח לאחור! הצוות מדווח שכולם בסדר - הטנק לא נפגע. הפיצוץ ארע כ - 10 מטר לפנינו ולא ספגנו את ההדף. אם היה לאיפה לירות הייתי יורה, אבל החי"רניקים נמצאים בבתים מסביב וחלקם רצים מאחורי הטנק אז העדפתי לא לירות. לאחר שווידאנו שהכל בסדר ממשיכים קדימה לתפוס את הבית השני והשלישי,
הלילה עובר מהר. השעות המוקדמות של הבוקר מגיעות. זריחה כתומה מאירה את הרקיע. הכוחות נערכים ליום, מצמצמים צלליות נכנסים לתוך הבתים. בטנק אני סוגר מדף ומורה לכח החי"ר הסמוך לאבטח אותי. אנחנו בטנק מכינים ארוחת בוקר: סנדוויצ'ים עם טונה ותירס, ממש מעדן. מדברים קצת על הלילה, מקבלים דיווח שמנוע של טנק מגדוד 9 נשרף בתוך העיר.
היום עובר בהתמודדות עם הפרות סדר. עשרות ילדים פלשתינאים זורקים אבנים ומבעירים צמיגים. אנחנו יורים ירי הרתעתי ולאט לאט הם מתפזרים. מדי פעם יש ירי לא מכוון לכיוון אחד הבתים וכוחותינו משיבים באש. מדי פעם אנחנו יורים לכיוון עצמים חשודים, הרי אותנו לא יפתיעו עוד פעם.
לקראת ערב מקבלים דיווחים שיש לחימה בא-טירה. בלב - כל אחד מאחל לצוותים של פלוגה ג' לנצח ולהרוג כמה שיותר מחבלים, ושאף אחד לא יפגע.
לילה נוסף יורד על כוחותינו. במהלך הלילה מתקיים ירי בכל השעות. הירי לא מכוון, ולפעמים רחוק מאוד עד שאי אפשר לזהות. לאחר כל ירי יש תגובה שלנו. כל כוח מדווח "כאן שתיים אשבורי יורה עכשיו"... לאט לאט הקולות גוועים, ואנחנו מתחילים לבצע מעצרים של מחבלים. הכוחות שלנו דוהרים ברחובות במהירות מבית לבית ומלקטים את החשודים. לבסוף לקראת חצות המג"ד עולה מולי. הוא נכנס להחליף אותנו לכמה שעות.
הצוות מתארגן במהירות. אנחנו יוצאים בדרך החוצה לבסיס "עופר" לכמה שעות מנוחה. מגיעים למשטח בשעת לילה מאוחרת, 01:00 או 02:00 בלילה, אני לא זוכר. למרות העייפות מייד מטפלים בטנק, כי אם לא נטפל בו מיד הוא ירגיש, ואז הוא יהיה עצוב, ויתקלקל בדיוק כשנצטרך אותו. לאחר שעה הולכים לישון. אני נופל לתוך השק"ש עייף מאוד ותוך שניה נרדם.
החמ"ל יודע להעיר אותי תוך 4 שעות (אי אפשר להרשות לעצמך יותר, אתה מרגיש את זה באנשים מסביב, ובתחושה של החבר'ה שנמצאים בפנים ואותם צריך להחליף). בבוקר, בשעה 7:00 אני מדבר עם המג"ד "מה קורה? הכל בסדר?" –"לא" הוא משיב לי "יש לנו פצוע. גיל בדיחי נפגע והוא מוטס לביה"ח". התיישבתי על המיטה. פינוי במסוק זה מבשר רעות.
לאחר כמה דקות קיבלתי את הבשורה המרה מקצינת הנפגעים על כך שגיל ז"ל נפטר בביה"ח. כל הצוות היה חיוור. אנשים מסביב נעמדו במקום. אף פעם לא שמתי לב כל כך, כמה אנחנו ילדים. הפנים של החיילים שראיתי באותו רגע הזכירו לי תמונות מביה"ס. אף אחד לא מצליח להבין מה זה אומר שגיל מת, נהרג.
המילים נשפכו לי בשטף. לא ערכתי ולא ארגנתי יפה את הפסקאות. התחושות הן ראי כזה או אחר של כל נפש של מפקד טנק שנכנס לרמאללה באותו היום. חלקם יותר מנוסים חלקם פחות, חלקם סומכים על אחרים וחלקם חוששים. אם יכולתי ולו במעט להוסיף טיפה אור על השעות הקטנות של הפעולה ברמאללה "מגובה הצריחון", ובכך לשתף אתכם טיפה יותר במגרות הלב של כל אחד מאיתנו, מפקדי גדוד "שלח", אז הצלחתי בכוונתי.
שלא תדעו עוד צער, ואני והגדוד נשאר אתכם בכאבכם עכשיו ובעתיד.
חזק ואמץ,
אוהד.
