נדב

יום הזכרון 7.5.2002

אני עדיין לא בטוח מה אמורה להיות הכותרת של מה שאני עומד לכתוב, אולי בגלל שאני עדיין לא בטוח מה אני הולך לכתוב מבחינת הלב שלי, שהוא הכותב העיקרי כאן. המכתב הזה מופנה אליך, גיל, וכך גם ייכתב. אבל הראש מתעקש להתערב כל הזמן, ולהזכיר את המציאות: שאין שום דרך שבה אתה – היחיד שבאמת רציתי שידע את מה שייכתב כאן – תוכל לקרא את זה.

אני לא מנסה לכתוב מכתב געגועים – למרות שהם קיימים – לחבר ותיק, שכן שנינו יודעים שחברים וותיקים לא היינו מעולם. למעשה, אפשר לספור אפילו על יד אחת את כמות הפעמים שנפגשנו.

אתה בטח לא זוכר שנפגשנו בפעם הראשונה. למה שתזכור? "אזימוט", לילה ורעש, ואני - בסך הכל החבר החנון של עזרא שעמד בצד.

אני יכול לספר לך מהצד שלי,שבאותו ערב היה אפשר לפצל את מה שחשבתי עליך לשני מישורי זמן עיקריים. כשאמרו לי "תכיר, זה בדיחי" לא הסתכלתי לכוונך ממש,דיברתי בדיוק עם עזרא או משהו בדומה. ואז חלף בי רגע של צמרמורת. לא יודע אם היא נבעה מפחד, או ממשהו אחר, אבל הרגשתי עיניים בוחנות אותי. ובפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שהן בחנו אותי פנימה,ולא למעלה למטה. אז החזרתי גם אני מבט – ונרגעתי.

מדדת אותי באותו יום – לא יודע איך, אבל ראית מי אני, דרכי. אני אף פעם לא אדע מה חשבת עלי, באותו יום, ובכלל. היה לי נוח להאמין שחשבת שאני אחלה בן אדם, אבל אין לי כל דרך לדעת שזה אכן מה שעבר לך בראש. אני יכול רק להגיד לך מה שעבר לי בראש – ראיתי בעיניים שלך משהו שגרם לי להיות שליו, ולדעת – בפעם הראשונה בחיי – שהאיש הזה שעומד מולי הולך להיות חבר טוב שלי ביום מן הימים.

כמה שטעיתי...

אין לי הסבר להרגשה הזו, בגלל שאף פעם לא רגשתי אותה, אבל פשוט ידעתי, מאותו רגע, שזה מה שיהיה. כל הספור הזה לא משנה בכלל את העובדה שבפעם הזו שנפגשנו וגם בפעם שאחריה, מקסימום היחס המילולי שהיה בינינו היה בבחינת נהמת שלום, ורק כשנפגשנו בבית של רונן, אחרי הרבה זמן, הרשית לעצמך להוציא לכווני מילה או שתיים.

כל זה לא היה איכפת לי בכלל, אמרתי לך. ידעתי שאנחנו הולכים להיות חברים טובים, אז מה איכפת היה לי מתי זה יגיע – שבוע, חודש, חודשיים? היתה לי הרגשה שברגע שתישבר (ככה חשבתי על זה), ותדבר קצת, הכל יסתדר מעצמו. וידעתי גם שאזימוט זה לא המקום לדבר עם אף אחד מהחבר'ה שלכם, "הירושלמים של עזרא" – ככה נתפשתם לי בראש.

ואז באנו לקחת אותך ואת מורן מסתריה, ונסענו למבשרת לבית של אבא של רונן אביעד. אני מניח בגלל שזה מה שכולם אומרים, ומי אני שאחלוק על החברים הכי טובים שלך, שזה היה בגלל מורן, אבל באותו ערב ראיתי בן אדם אחר לגמרי. עדיין לא חלקת איתי את סודותיך הכמוסים ביותר, אבל פתאום התנהגת אלי אחרת לגמרי. המינוח שעולה לי לראש עכשיו הוא "שבירת דיסטאנס". זה התיאור הכי קרוב למה שהרגשתי.

יכול להיות, שזה היה בגלל מורן. לא בהקשר שהיית נחמד לידה, אלא פשוט – ואת זה כולם ראו בעיניך – מצאת את הדרך להקל על עצמך מהנטל שנשאת, כי אני תמיד האמנתי שלמי שיהיה מבט חודר כל-כך, תהיה את היכולת לדעת מי האדם שמולו בלי שיוכל לשקר לו, אך בתמורה יצטרך - בתת מודע אולי – לחלוק בנטל שאותו אדם נושא עמו. ותמיד הרגשתי לידך בנטל שקיים שם באוויר. רק באותו ערב לא הרגשתי בו. החליפה אותו הרגשה של אהבה. אני רק יכול לאחל לעצמי להרגיש במשך יום אחד בחיי את מה שהרגשתי שיש ביניכם באותו ערב.

וראינו סרטים. זוכר שלא סבלת קומדיות מפגרות כל-כך, ובכל זאת צחקת! אני אפילו זוכר באיזה קטע בסרט זה היה... ואז היה סרט אימה, שרק אתה ורונן אביעד (שהתעקש שזה סרט מתח ולא אימה) אהבתם. והיית ממש מאושר! כך זה נראה, ואנחנו – אני ומורן (עזרא ולימור כבר ברחו לחדר אחר) – ביקשנו להפסיק, כי זה היה יותר מדי. והיה לך מן חיוך שאמר "טמבל, זה רק סרט",

מה שאתה לא יודע אולי, זה שאותו ערב היה בשבילי כמו משימה בשב"כ – פרויקט בדיבוב. החלטתי שנשבר לי מלחכות ולראות מתי תחליט לפצות פה סוף-סוף, ולכן נקטתי בשיטות מתוחכמות כדי למצוא סיבות לדבר אתך. ואז גיליתי גם את מה שחשדתי בו מראש, רק לא ידעתי עד כמה: כל תשובה שלך, בתחילה קצרות ואחר-כך ארוכות יותר (הצלחתי, שמת לב?) הייתה מודעת לעצמה בצורה שהפתיעה. נדיר מאד היום לשמוע תשובה שהיא פשוטה כמשמעה, בן אדם שמתכוון למה שהוא אומר ועושה,ולא פועל על סמך אינטרס חבוי יותר. אבל כך בדיוק התשובות שלך היו. ובסוף אותו ערב לחצת לי את היד, כשאמרנו כולם להתראות, וידעתי שהצלחתי. צעד קטן באותו ערב, אך עדיין צעד ממשי ראשון בדרך לאחד האנשים שיהיו החברים הכי טובים שלי.

שזה לא ישמע כל-כך מחושב ומדוייק, וברור שסתם דיברנו, בין היתר, וזה לא שכל היום רק ישבתי ותיחמנתי "דרכים להפוך לחבר של גיל", זה קצת פסיכוטי אפילו. פשוט אופי החיים שלי, ומה שקרה בהם עם השנים לימד אותי לא לתת אמון כל-כך מהר באנשים, ואתה, ובמידה מסויימת גם רונן אביעד, פשוט לא נתתם לי לרגע הרגשה שיש סיבה לא לתת בכם אמון...

אני כותב לך עכשיו, בערך חודש וקצת אחרי שהלכת מכאן... אני לא יכול להגיד לך שהאבל שלי הוא על החבר שהכרתי. זה יהיה רחוק מהאמת. אני יכול להגיד שהאבל שלי, וההרגשה השחורה שיש לי בחיים מאז שזה קרה, הם על החבר שלא הספקתי להכיר. הכאב על מה שפיספסתי הוא שאוכל בי. כי מיום ליום שעובר אני רק תופס יותר ויותר מה פיספסתי.

אין לי זכות ויכולת לבוא לאנשים כמו רונן אביעד, כמו מורן, כמו מנשה או אפילו משפחתך ולהגיד להם – הי, גם לי כואב. שתפו אותי. מה שאני כן יכול לעשות, וזה מה שאני אכן עושה, זה להדק את הקשר עם האנשים שסבבו אותך, אנשים שאני אוהב מאד, ושתמיד ידעתי שהקשר איתם יהודק ביום מן הימים.

הליכתך רק גרמה לי להבין שכל דקה שחולפת בלי שאני נמצא עם האנשים שאני אוהב היא דקה מבוזבזת.

יש משפט בשיר שאומר:

Moving on, is a simple thing
What it leaves behind it is hard
You know the sleeping feel no pain
And the living are scarred

יכולתי לחפש אלפי שירים, ויכולתי למצוא אלפי קטעים מתאימים יותר, אבל זה המשפט שנתקע לי בראש, אז אני לא אנסה למצוא משהו "הולם" יותר, ואסתפק בו. אני רק מקווה שהישנים אכן לא מרגישים עוד כאב – לפי כל מה שלמדתי לדעת, כאבת מספיק כשהיית כאן.

גיל, מה שאני כן יכול להגיד לך זה שהכל מזכיר דברים קטנים כך, כל מי שסבב אותך הפך להיות קצת יותר גיל מאז שהלכת. בהבעה, במבט, בחיוך, בשפת גוף, בדיבור. לא משהו בולט, לא שינוי ממשי, ואולי רק בגלל שאני רואה דברים מהצד אני מרגיש בזה – ואולי אני בכלל מדמיין? אבל הרגש כאן זה מה שקובע, אני מניח, ולכן אני אמשיך להאמין. אני עושה ככל שביכולתי לשמור על החיוך שנתת לאנשים כשהיית כאן, אבל זה קצת קשה יותר מאיך שזה נשמע. ואם היית יכול לעזור לי קצת, לתת לי הכוונה, יש לך כאן הבטחה כתובה שאני אעשה כל מה שאדע שצריך.

לא הכל אפשר לפתור בכוונות טובות, אני יודע. אבל אני יודע עוד דבר – שאני אף פעם לא אחיה מספיק להיות אפילו מחצית מהאדם שהספקת להיות, בכל התחומים. והדרך שלי להמשיך ולחיות עם הידיעה הזו, לזכור אותך כמו שאני הכרתי, ולהכיר אותך מסיפורים, היא לנסות ולחלוק את משא הכאב עם האנשים שאהבת.

תן לי את הכח לאהוב כמו שאהבת.

אני חושב שלכל החברים יש משפט בראש עכשיו, גם אם הם לא ממש מכירים אותו :

.The dreams in which I am dying are he best I have ever had

אני מקווה שביום מן הימים נדע לחיות עם החסר הענק שנפער מתחת לרגלינו פתאום, כי אני עכשיו מאד פוחד. אנשים שאני רגיל אליהם מחייכים ומסתכלים עלי כאילו הם לא מבינים מה משמעות המילה, והצחוק שהיה בעיניים פעם, מזמן נעלם.

מי שהיית בוער בתוכנו כמו לפיד, מוביל אותנו הלאה... אתה יודע, מאז אותו יום אצל רונן, כל פעם שדברתי עם מישהו שעומד להתגייס – על הצבא, וניסיתי להסביר לו למה להיות קרבי, למה לו לתרום, אתה היית הפנים שהסתכלו עלי בתוך ראשי כשניסיתי להסביר איזה אנשים הם מפספסים.

אני אתן לך לחזור לנוח, ואסיים כאן. לא כי נגמרו לי המילים, אלא רק בגלל שהן אף פעם לא ייגמרו.

שמור עליהם, על מי שאהבת, ותן להם את כוח לחיות שוב. ופעם אחת אחרונה, תרשה לי לקרא לך - חבר. להתראות, חבר יקר, עוד נפגש בהמשך הדרך, אני מקווה. כואב ומתגעגע לקצת שהיה, ולהרבה שיכל להיות.

נדב

_____________________________________________________

יום הזיכרון 11.5.2005

מה איתך ילדי

מה איתך ילדי

מה עובר בתוך ראשך

עינייך מצטעפות, לאן מבטך מופנה

מה אתה רואה בתוכך?

מה אתה מרגיש ילדי

איזה שינוי מתקרב לעברנו

ומה לחשה לך הרוח, כשטיפסת לצמרת האילן?

ילדי שלי אינו עונה,

ילדי שלי שבוי בחלומו

עד אשר כעוף החול,

יפוג החלום, ויוליד עימו את זיכרון ילדותו

מה איתך נערי

על מה אתה חושב כשאתה לבד

מדוע זה עינייך אינן מוצאות בי מנוחה

איכה תחפש עוד את השקט

ומה עוד תבקש לעצמך?

מה אתה מרגיש נערי

איזה שינוי מתקרב לעברנו

ומה לחשה לך הילדה, זו שמשכת בצמתה?

נערי שלי אינו עונה,

נערי שלי שבוי בחלומו

עד אשר כעוף החול,

יפוג החלום, ויוליד עימו את זיכרון נערותו

מה איתך בחורי

היכן מצוי השקט לו ייחלת

מה ראית בשמי התכלת, מה הביא לחיוכך

האם הפרפר שטפח על פניך

ליבה את הלהבה היוקדת בקרבך?

מה אתה מרגיש בחורי

איזה שינוי מתקרב לעברנו

ומה לחש לך הטנק, רגע לפני שלקח את חלומך?

בחורי שלי אינו עונה,

בחורי שלי שבוי בחלומו

עד אשר כעוף החול,

יפוג החלום, ויוליד עימו את זיכרון חייו

_____________________________________________________

יום שני 11.5.2005

הפרחים בקצה ההר

הפרחים בקצה ההר

מסתירים את רסיסי נשמתך

התקוות אותן נטעת

עדיין פורחות הן בליבך

כל הדברים אותם תכננת

לעשות

קורמים עור וגידים, והופכים למציאות

השנים שחולפות מזכירות לי אותך

הזיכרונות מתרחקים, המציאות כמו הפוכה

מביט אליי בשקט, מתמונתך חיוך נרמז

בליבותינו שהותרת, אתה ממשיך לחיות כמו אז

הפרחים בקצה ההר

מכסים על כל חלומותיך

שאיפות אותן ידעת שתגשים

מתממשות אל מול עיניך

כל מה שהתחלת

ליצור

מכה גלים בעולמך, נותן בי אור

השנים שחולפות מזכירות לי אותך

הזיכרונות מתרחקים, המציאות כמו הפוכה

מביט אליי בשקט, מתמונתך חיוך נרמז

בליבותינו שהותרת, אתה ממשיך לחיות כמו אז

הפרחים בקצה ההר

מחביאים תחתם את קברך