ההספד שנכתב ונאמר ע"י יעל בדיחי, אימו של גיל ז"ל

גילוש אהובון שלי
כך קראתי לך בזמן האחרון. ביום ראשון כשנפרדנו ביקשתי עוד חיבוק ונשיקה. אחזתי בך, והרגשתי, שהחיבוק היה ארוך מדי בשבילך, אבל לא אכפת היה לי. נו, אז יש לך אמא נודניקית, ניחמתי את עצמי... ואחר-כך ניסיתי, ביום שני לטלפן אליך, ולא היתה תשובה, ואני הייתי רגועה כי ידעתי שאתה בקלקיליה. כי ככה סיפרת שיהיה.

וביום שלישי – שי התגייס...
איך הכרחתי אתכם להתנשק ביום ראשון בבוקר! לא היתה לי שום ידיעה מוקדמת, רק תחושה חזקה שצריך להביע את האהבה! ונסעתי בבוקר להופיע בפני טל והחברים שלו ב"ברנר", ובערב נסיעה ארוכה לנהלל. ושם ספרתי לכולם על המשפחה שלי, וששת הילדים, ומניתי אתכם אחד לאחד...

וביום רביעי בבוקר, כשרציתי שוב לטלפן אליך, ובעצם אפילו לא הספקתי לנסות, כבר היית בפחד של השניה בה הבחנת שנפצעת. על הפחד הזה בעיניך ואולי זה היה כבר המבט הקפוא המתעלף של עיניך היפות – סיפר לנו החייל שלך, שטיפל בך.

גילוש, אני צוללת שוב אל תוך עיניך...המבט שלך כל-כך נעשה חם ורך לאחרונה, שזו היתה התמוגגות נפש להביט בך!

הרגשתי שאני מוסרת אותך באהבה למורן. ידעתי שאתה שלה עכשיו ומורן בעדינות ובחוכמתה הרבה, החזירה אותך אלינו. רגוע יותר, מקבל יותר, אוהב יותר, גם אותנו וגם את האחים שלך.

גילוש, אתה היית לנו מורה דרך. ולפעמים זו היתה דרך חתחתים, כי אתה היית הראשון. אני זוכרת איך התרגשתי לקראת עלייתך לכתה א', זו היתה שמחה גדולה! ובתוך שמחתי לא הבחנתי בפחד שלך, רק בתמונה שצילם מישהו, הבחנתי מאוחר יותר, בילד הנבוך שמחזיק ביד של אמא שלו... גילוש, אני מבקשת ממך סליחה על כאבי הלב שגרמנו לך בתוך המסע הזה של הלימוד איך להיות לך – להורים.

גדלת והפכת לאיש. איש עם דעה מוצקה ולפעמים מקורית כל-כך, שלא פעם הצגתי בפניך התלבטות שלי, על מנת לשמוע את דעתך המיוחדת, כך היה גם פעם בנסיעה חזרה הביתה. דברנו על תמי ועל הכעסים שלי עליה, ואני זוכרת את הדברים שאמרת לי, זה היה ממש לפני הפניה לנטף, ליד "ידידיה". ובזכות הדברים האלה – קיבלתי את תמי חזרה! זו היתה תבונה גדולה כל-כך לנפש האדם...

התבונה הזאת והרצון הגדול לעזור לאנשים גרמו לי לחשוב שכשתהיה גדול אולי תהיה פסיכולוג. זה כל-כך מתאים לך!
כשהייתה השריפה הגדולה בנטף, ממש נפעמנו ממך! היית כל-כך משימתי כל-כך חזק, כל-כך נחוש, בלתי נלאה. הופעת אז בפנינו בכל הדרך! איזו גאווה מילאת את ליבנו!

על המשימתיות הזו והמקצועיות שלך ספרו לנו החיילים והמפקדים שלך, שבאו אלינו, לספר ולדבר עליך! תדע שהם העריכו אותך מאוד!

את היופי שלך ליטפתי בבית-החולים. כבר לא היו עיניים להציץ לתוכן. הן היו עצומות. אבל הגוף שלך היה שלם איתנו. החזקתי בכף ידך, ליטפתי את הזקן שנעשה אפילו קצת תיש בזמן האחרון, נישקתי את שפתיך, חיממתי את גופך בחום גופי, ולא רציתי ללכת.

החיים קראו לי ללכת.
לפגוש את אור ונעמה ולספר להם, לחכות לשי וטל שמובאים הביתה, לאסוף את זיו מהגן ולספר גם לו... נפרדתי ממך.

הבטחתי לילדים, שנמשיך להיות משפחה שמחה, שלא יפחדו מהעצב, כי הוא לא ישתלט על חיינו... אין לי מושג, עדיין, איך נעשה את זה, אני לא יודעת.

לפני כמה חודשים הגעת הביתה כל-כך עייף, שפשוט, השכבתי אותך לישון ממש כמו ילד קטן...כל-כך הרבה שנים עברו מאז ההשכבה האחרונה שקדמה לזו, שהיתה במובן מסוים גם קצת משעשעת...אמא משכיבה לישון ילד בן 21!

אני מעדיפה לחשוב עכשיו במושגים האלה. אני משכיבה אותך לישון. אני מקווה שאתה נמצא פה איתנו, ורואה, רואה את האהבה שלי אליך.
אתה הולך עכשיו לישון. ואני מנשקת אותך ומחבקת אותך חזק, ואני שרה לך הידילולו כדי שתירדם, ומקווה לחלומות שיפגישו בינינו.


נשיקות,

שלך,

אמא








גיל עם אמו                                           גיל עם אמו בסיום קורס קציני שיריון