מכתבי "הבחורים"


אוּרי בן יעקב

אלעד ברדס
ארי לוי

תום

מ"מ שהיה לי...

ציקי דומב

ויטלי

מרסלו

אשר קליף

ניר

אלכס חייקין

אלעד חתוכה

יגאל אלוקין

צור

רועי ספ

ארז טוויל

דניאל

מילים קטנות על איש גדול...

גור קימל

 

 

דמעות של לוחמים

על קברו הטרי של בדיחי, עמדנו כולנו בדמעות,
מאופקות יותר, מאופקות פחות,
על סיטואציות כאלה, יש שאומרים:
"פלוגה שלמה בכתה כמו ילדים".

ואני רוצה לומר דבר אחד ברור:
אנחנו לא בוכים כמו ילדים, אנחנו בוכים כמו לוחמים – זה המקצוע שלנו.
אנחנו חיים כמו לוחמים, נלחמים כמו לוחמים, מתים כמו לוחמים – ובוכים כמו לוחמים.
ולוחם – מגיע לו שיבכו עליו בדמעות של לוחמים.
ולך, בדיחי, מגיעות כל הדמעות שבעולם.
את דמעותינו שלנו, האחים שלך – הלוחמים.

אוּרי בן יעקב

לתחילת העמוד


גיל – אדם שכולו אגדה.
גיל, עם מבט שכולו חידה.
המפקד שתמיד היה ידיד,
גם אם בשבילו היית תלמיד.

מהמקצועות הכל התחיל
הכרנו אדם מרשים, משהו לא רגיל.
גוף שרירי וידיים חזקות,
מבט חזק וזקנקן שמעטר את פניו
אין ספק, אכן קצין בנוי לתלפיות.

עוד בשיחה הראשונה התרשמנו כולם -
איזה מבצעי, איזה חכם.
אך לא סתם חכמה, כי אם חוכמת חיים.
דאג לכולנו ממש כמו הורים.

אותנו לימד לראשונה מהו טנק,
וששריונר צריך להיות חזק.
הרי טיפולים בטנק זה לא דבר פשוט,
אפשר להיפצע כל כך בקלות.

אוי – כשאותו היינו מעצבנים,
ממבטו כולם היו מפחדים.
וכשאליו היינו מצדיעים
לא היתה תגובה, רק מבטים מרתיעים.
היה לו מבט שאומר הכל
יכולת ממש לטבוע בתוך הכחול.

ואז - לגדוד הגענו, מפוחדים.
לא ידענו לפני מה אנו עומדים.
ואז גיל אותנו הדריך כמו ארי
שהרי הגדוד הוא ביתו השני.
לנו את הגדוד הכיר מקרוב
ואז כבר הרגשנו יותר טוב.
הרי גיל איתנו כאן
מה כבר יכול להיות מסוכן.

הצמ"פ התחיל בהמולה וששון,
שמירות, מטבחים ומשטח המון.
מסיימים את היום עייפים עד מאוד
לא לפני שגיל מוודא שבמקום - הכל יעמוד.
לא תהיה תחמושת לא מכוסה
ותמיד בדק שהכל נעשה
היה שם לב לפרטים הקטנים
גם שלא נזוז במסדרים.
אני זוכר שאותו הרגזנו קשות,
ממש התנהגנו כמו חיות,
והוא צעק את הצעקה המפורסמת – "נמאס!"
ומאז יותר לא כעס.
ידענו שאם גיל מתעצבן
חייבים להפסיק להתבכיין.

הצמ"פ נגמר ונהיינו חברים.
יכולנו לדבר חופשי עם המפקדים.
אבל עם גיל הכי הרבה דיברו כולם
כי הוא הכיר אותנו הכי טוב בעולם.

התמזל מזלי והגענו יחד למבצעית
זו היתה תקופה כל-כך ייחודית.
גיל למחזורינו דאג מכולם.
תמיד שאל מה קורה? ואיך מסתדרים?
ואליו פנינו בעת משברים.
איך הזמן עבר בנעימים
כל היום סביבו היינו מקרקרים.
זוכר איך משכתי לו בזקן,
והוא אחרי רודף מעוצבן
היה צועק "ברדס אותך אני עוד אתפוס,
אתה עוד תרגיש מה זה לגרום לי לכעוס".

זוכר איך רקדנו בשבוע נופש,
רוק כבד כמובן.
בהתחלה כרגיל התריע שזה מסוכן,
אחר כך עם כולנו רקד,
וכל הערב החיוך מפניו לא ירד.

אח! הכל היה מושלם עד אותו בוקר ארור
למרות שהייתי שם, לי עדיין כלום לא ברור.
אני עדיין בטוח שלי משקרים
לא יכול להיות שגיל החזיר נשמתו לאלוהים.

אני זוכר שבהתחלה אמרו שנפצע
לא דאגנו, ידענו שגיל ילחם
ואת הפציעה ינצח. הרי זה גיל
שעומד בפני אתגרים.
גיל – שאותו קשיים לא שוברים.
לו הייתי את הגלגל יכול להחזיר
הייתי צופה בו גדול ואדיר,
ואומר לו שאותו אני אוהב
אבל עכשיו כבר נשבר לי הלב.

אלעד ברדס

לתחילת העמוד




קשה לי לכתוב על גיל אחרי שהוא מת, עבר כמעט חודש ואני עדיין לא מסוגל לעכל את העובדה הנוראה הזו שגיל לא יחזור יותר. קשה לי לחשוב ולדבר על גיל בלשון עבר. זה לא הגיוני, לא מציאותי.

אני מאוד הערכתי את גיל. גיל לא היה רק המ"מ שלי, או רק המפקד שלי, הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה גם חבר. והעובדה הזאת עושה את האובדן שלו לגדול בהרבה. שום דבר לא יכול היה להכין אותי ואת שאר האנשים בפלוגה למכה הקשה הזו.

אני מאמין שצריך להיות מאוחדים כדי להתגבר על זה, ואני חושב שזה גם מה שקורה. למרות מה שקרה, אני מאמין שצריך להמשיך קדימה ולהתמיד לפעול כמו קודם ואפילו בהתמדה עקשנית וחזקה יותר. צריך להמשיך לפעול ביחד ואני בטוח שזה מה שגיל היה רוצה.

הזיכרון שלי של גיל תמיד יישאר אצלי. היה לי נורא קשה לקבל את המוות של גיל אבל חשוב לדעת גם לשחרר אותו ולהמשיך קדימה למרות כל הכאב, צריך להמשיך בשבילנו ובשביל גיל. אני מקווה שכל המעגל המטופש הזה של המוות ייפסק ואף אחד לא יהיה צריך להרגיש יותר כאב כזה.

אני מקווה שגיל יישאר בזיכרון של כולם. אני מאוד מתגעגע אליו. אני תמיד אזכור את החוויות שעברנו ברמאללה, בטול-כרם, כל הצחוקים בפלוגה, את הרצינות שלו ואת ההומור. אני עדיין מסוגל לשמוע את הקול שלו ואני תמיד אזכור את המבט שלו, את העיניים שלו, החיוך והזקן.

אני רוצה להאמין שאם באמת קיים גן עדן בעולם המטורף הזה, אז אני מקווה שגיל נמצא שם ושטוב לו שם.

אני מקווה שכולם יוכלו ללמוד מגיל ולקחת חלק מהתכונות הנפלאות שלו.

ארי לוי


לתחילת העמוד



גילי בוי

זהו. זה הגיע, הרגע שניסיתי לדחות כמה שיותר. זה שחשבתי שאף פעם לא יגיע. הרגע שאני צריך להגיד שלום. איך נפרדים ממישהו שהיה חלק מהחיים שלך. נכון, תקופה לא ארוכה בכלל, אבל אינטנסיבית. תקופה כזאת, שאנשים חיים אחד בזבל של השני, אחד בתוך התחת של השני, עושה יותר משלוש שנים של כלום, של סתם להכיר מישהו.

הייתי איתך ברגעים הכי יפים שלך, כשראיתי בן אדם שנותן לשם הנתינה, כדי שיהיה טוב לאנשים אחרים, ומשקיע מעצמו הרבה יותר מכל אחד אחר. וראיתי אותך מאושר מהדברים הכי קטנים בעולם, מאיזה מדף שתלוי לך מעל למיטה, מהכובע של דניאל מדר.

וראיתי את הניצוץ שהיה לך בעיניים בפעם הראשונה שסיפרת לי על מורן, ובפעם השנייה, והשלישית, והעשרים (ולא, לא שכחתי את פרשיית ה"קונפה"...) וראיתי אותך כועס, וראיתי אותך מיואש. וראיתי אותך מלא תקווה. וראיתי אמבולנס, מסוק, ג'נטקס אדום, ואז פתאום חבר שלי, ואני אפילו אעיז ואומר חבר טוב שלי, נהייה תמונות בעיתון, ופתאום אני פוגש אנשים שרק שמעתי עליהם, ופתאום צריך להכניס את הדברים שלך לארגזית, ואת הטייפ הגדול והמכוער שלך, ולשלוח.

אז אני ממשיך להסתובב עם פנקס גמור, כי יש בו דו"ח תקלות שנתת לי כמה ימים לפני, ואני ויתרתי על התוכניות ללייט נייט משלי ברדיו, כי בלעדיך זה לא שווה. פעם, ישבנו שנינו במשרד ודיברנו, כמו פעם. אמרת שאתה מתגעגע לזה. אז עכשיו אני מתגעגע. וזה לא עובר.

להישאר האחרון, היחיד שלא כתב לא הפריע לי, כי לא חשבתי שאני צריך את זה. אבל עכשיו, כשהבנתי שזוהי ההזדמנות האחרונה בתוך כל הבלאגן שהולך כאן, הייתי חייב להגיד לך כמה דברים. הדבר היחיד שמשנה עכשיו, זה שתמיד תישאר איתי, בכל מקום שבו אהיה, תמיד יחסרו לי שיחות הלילה שלנו, אלה שהיו לנו פעם, ואלה שכבר לא.

תום


לתחילת העמוד



מ"מ שהיה לי

כשסיימתי את הטירונות סיפרו לי שני חברים שלי שהתגייסו לפני לאותו גדוד על המ"מ שיהיה לי במקצועות. הם סיפרו על דמות מפחידה בלי שיער ועם זקן צרפתי, השם צלצל ונשמע לי מוכר. בשבוע הראשון של המקצועות בשיחת היכרות, הבנתי למה "גיל בדיחי" נשמע לי מוכר – מחוגי סיור ע"ש אורי מימון שבהם גדלתי.

גיל היה מ"מ שלי במבצעית במשך כל המחזור הראשון, עד שנהרג.

במקצועות הכרתי צד חדש של גיל (בלי דיסטנס), אבל משהו נשאר בו, שחשבתי שיעלם, מין כאב ראש תמידי, כאילו שכל העולם על הראש שלו. מה שהיה נכון – כל העולם היה על הראש שלו, כל הזמן. מאנשים שנשבר להם להעלות טנקים על מובילים - ועד עבודות שלא נגמרות...

כל הזמן הפילו עליו דברים והוא אף פעם לא התפרץ, הוא היה מסתובב עם הבעה רצינית שאומרת "לקחתי 3 אקמולים והם לא עוזרים לי", אבל ההבעה על הפנים שלו היתה קבועה, ולכל אחד במחלקה היתה הרגשה שהוא תמיד יכול לפנות לגיל בכל עניין.

ב-4 חודשים של המחזור הראשון במבצעית המצב של המדינה התדרדר והחל גל פיגועים שנמשך עד היום. אחרי שהיינו חוזרים מהבית, גיל היה מספר לנו מה הוא ראה ומה הוא עשה כשהוא רץ לעזור בפינוי של פיגוע (הוא תיאר זוועות והסביר כיצד טיפל במי שטיפל). ככל שהזמן עבר, יותר ויותר הערצתי את גיל, אני באופן אישי וכל המחזור ככלל, יותר ויותר הערצנו אותו.

כששמעתי על מה שקרה לגיל, היה נדמה לי שאני בכלל לא הולך לבכות (אולי נגמרו לי הדמעות) אבל זה בא בהלוויה, כששמעתי את הקולות המוכרים של אנשים שונים שמאבדים מישהו קרוב.

אנחנו רואים ושומעים את הקולות האלה יותר מדי בזמן האחרון וזה גורם לי להבין מחדש את החשיבות של מה שאנחנו עושים ואת המטרה.

איבדתי הרבה בחיים שלי אבל התגברתי על זה.. . אני מקווה שנדע זמנים טובים יותר...וזהו, זה כל מה שאני יכול לומר.

לתחילת העמוד


משפחת בדיחי!

אין לי מלים לתאר לכם כמה גיל אהב את הטנקים ואת הפלוגה, יצא לי לעבוד אתו בערך 4 חודשים וכל פעם התפעלתי מחדש.

מצד אחד – חייל מבורדק, ומצד שני – קצין שסוחף אחריו את כל המחלקה שלו.

מצד אחד – קצין שאוהב לישון ולעשות שטויות, ומצד שני – כשצריך אותו הוא תמיד נמצא.

אין לי מלים לתאר את האובדן האישי שלי, של הפלוגה...רק נותרה בלבי משאלה אחת: שתישארו חזקים ושאנחנו נישאר חזקים ביחד, ונחזק אחד את השני, ובכך אולי נצליח להתגבר במעט על הכאב העצום שנותר בנו.

ברגשי אהבה רבה למשפחתכם,

ציקי דומב
רס"פ "הבחורים"

לתחילת העמוד




הוא היה קצת מוזר, קצת לא מחובר לעולם הזה, שנייה אחת היה רציני, ושנייה אחרי זה צחק.

הוא אהב לסיים דברים, למרות שבהתחלת השירות, לא היה מתעניין כל-כך, הבנאדם.

הוא עבד אין סוף שעות על הטנק. קצין מחלקה 1. ראיתי כמה פעמים שהוא מאוד דואג לחיילים שלו, למרות שלא תמיד ראו את זה.

כששמעתי על גיל, לא חשבתי שהוא היה כזה. פתאום הבנתי, שאין מילה אחת שהיא משקרת על גיל. באמת הוא היה מאוד מיוחד. חבל שהוא לא הספיק הרבה דברים שהיה יכול לעשות בחיים.

ויטלי,
הבחור מפלוגה ג'


לתחילת העמוד



היית לנו חבר, יועץ, היית לנו אח, שביחד כולם עושים משפחה גדולה לוחמת. אני עדיין לא מקבל את העובדה שאתה כבר לא "1". ומישהו אחר במקומך. עדיין זוכר שנפגשנו ב"נועם", וראיתי איתך את ערוץ 2
M בטלוויזיה. בסוף שסיימנו שיחה, ביקשת ממני סיגריות והבאתי לך "נובלס". אמרתי לך שאתה כבר לא מעשן את זה, ואתה אמרת לי: "לזכר הימים הטובים".

גיל אנחנו לא נשכח אותך לעולם, אתה היית ותהיה איתנו בלב ובנפש של כל אחד מאתנו.

מרסלו


לתחילת העמוד


20.3.2002


גיל,

במותך הכנסת בי יותר מורל לפלוגת "הבחורים" – פלוגה ג'.
במותך הכנסת בי יותר רעל לשרת את המדינה ולשרת בשטחים.
גיל, אתה חסר לי מאוד, אתה חסר לפלוגה.
לעולם לא אשכח את החיוך הקשוח שלך.
גיל בדיחי, אזכור אותך תמיד.

אשר קליף
קריית יערים –טלזסטון

לתחילת העמוד




גיל – את האמת, אני לא מאמין שאני רושם משהו לזכרך ,אחי.

אני מנסה תמיד להיזכר בדברים שקרו לי איתך. נכון שאני הכרתי אותך רק 4 חודשים, אבל אני זוכר איך נפגשנו.

זה היה באוטובוס בנסיעה של הפלוגה. יש כזה נוהל, שלא ישנים באוטובוס, ואז ראיתי אותך ישן. קצין ישן? לא הגיוני! בהתחלה, האמת, פחדתי להעיר אותך, היית נראה לי קשוח, עם הזקן הזה, אח"כ שירדנו מהאוטובוס והסברתי לך שלא ישנים באוטובוס, שמתי לב שאתה בנאדם באמת נחמד וקל להתחבר אליו, ומאז התחלנו לדבר ולצחוק כל פעם שדיברתי איתך. אני זוכר את הצחוק שלך. זה הדבר שבאמת יישאר לי להרבה שנים. זה הפרצוף החייכן והזקן שלך.

את מה שכתבתי כאן לא תראה, ואני מקווה שאתה באמת נמצא במקום טוב שם למעלה ושתשמור עלינו מלמעלה.

לאבא ואמא של גיל: ראיתי אתכם בהלוויה. ואת האמת, התביישתי לגשת. אין לי מלים מיוחדות להגיד לכם, שיעזרו לכם לעכל על הכאב. רק תדעו שבאמת אהבנו את גיל בפלוגה. כל פעם שאני נכנס לפלוגה ונמצא בה, משהו חסר. זה כבר לא 100 אחוז הפלוגה. משהו חסר והוא לא יוכל לחזור. זהו, אני באמת מתפלל ומקווה, שלעולם לא תדעו צער, ושמעכשיו תקבלו הרבה טוב, שיקל עליכם בחיים.

משתתף בצערכם,

ניר
חבר לנשק

לתחילת העמוד



19/03/02


לגיל

אני אף פעם לא אשכח את כל הרגעים שעברנו ביחד.

נתחיל מההתחלה, שהגעת לפלוגה. המ"פ אסף את כל הפלוגה במרכז הפלוגה לשיחה ראשונה עם הפלוגה, וכדי להגיד את הצוותים, וכשאני שמעתי שאני עוד הפעם בצוות קצין, מאוד התבאסתי. אמרתי לעצמי, מחזור שלישי ברציפות עם קצין, אני לא מאמין שזה קורה לי. ההתחלה שלנו כצוות, היית במחנה "נועם", כשחזרת מהבית במוצ"ש מאד מבואס, לא דיברת בהתחלה עם אף אחד. אחרי שיחה ראשונה שלנו, הבנתי שיש לי מזל שאתה מפקד שלי.

כשאמרת לי, ששלוש שנים היית בהדרכה, מאוד הופתעתי איך זה יכול להיות, שמפקד כמוך לא הצליח להיכנס לפלוגה מבצעית. רק עכשיו, אחרי שלוש שנים של הדרכה, הגעת לפלוגה שלנו, לפלוגת הבחורים מ-ג ואמרת ש"סוף סוף אני אעשה דברים אמיתיים".

ההקפצה הראשונה שלנו לרמאללה היתה מאוד קשה בשביל כל הצוות. היה מזג אוויר מאוד קר, גשם, בקיצור – לא נעים. המבצע הראשון שלנו היה כניסה לביתוניה. כל הצוות התרטב וקפאנו מקור אחרי 48 שעות בתוך הטנק, אף אחד מאתנו כבר לא יכל להזיז רגליים וידיים, במיוחד אני, כי אני ישבתי עם רגליים מכופפות ולא הייתה ברירה כי זה התפקיד שלי ובתאי אין חילופים, ובסופו של דבר, כשנתנו לנו אישור לצאת מהטנק, לא יכולתי לקום, הרגשתי כאבים בכל הגוף, וכשאתה אמרת לי "אתה חייב לצאת מהטנק בשביל הצוות שלך" זה נתן לי דחיפה - ויצאתי. אחר-כך שישבנו בתוך הבית התחלנו לצחוק על 48 שעות האלה. אחרי 3 שבועות של הקפצה, חזרנו לאימון. עברנו תרגיל מחלקה, טיפולים בטנק, אחר-כך עוד הקפצה ועוד הקפצה ובאחת ההקפצות ישבנו ודיברנו על כל מיני דברים, וכשאמרת שאתה מאוד מרוצה וגאה מהצוות שלך זה מאוד ריגש אותי.

ואז הגיעה ההקפצה הזאת השנייה לרמאללה, ראיתי בעיניים שלך ניצוץ קטן שסוף סוף אנחנו הולכים להיכנס בהם, ואז ביום הראשון של הכניסה שלנו לרמאללה, התחילו לירות עלינו, וכשהשבנו באש אמרת שאתה מאוד מתרגש וגאה שאתה נמצא פה. מאוד התבאסת כשהנהג אמר שאין לנו היגויים ואז הבנת שצריכים לעזוב את המקום כדי לטפל בטנק. כל כך מיהרת לחזור פנימה. התרגזת על כל אחד שהיה מסביבך, "למה לא מטפלים בטנק שלי". חזרנו פנימה, נתנו לנו לנוח לילה שלם ולא לצאת למשימה כי הצוות היה עייף.

כשנפגעת, לא האמנתי שזה קורה לנו. כשהחזקתי אותך, ואז לקחת נשימה עמוקה, ולמרות שהעיניים שלך היו עצומות, ראיתי בהן שאתה לא מוכן לוותר – כמו תמיד. לא האמנתי ועד עכשיו אני לא מאמין שאתה לא איתנו. אני מאוד מתגעגע.

היית בן אדם ענק ותישאר כזה.

החיים בשבילך היו הכל. אהבת אותם, ואת כולם, שהיו בתוך החיים שלך. אתה עוד איתנו.

אתה לנצח, מספר 1
פלוגה ג' בליבך לעד ואתה בליבי לעד

האם קיבלת, עבור?

מצייד 1 אלכס חייקין


לתחילת העמוד



אלף מילים לא יוכלו לתאר את הרגשתי כאשר שמעתי לראשונה על מותו של המ"מ שלי, גיל בדיחי.

"מה? גיל נהרג? איך? הוא הרי סופרמן, איך הקליע חדר אותו?". זאת כנראה היתה תגובתי הראשונה.

וכך גם ראיתי את גיל – יותר ממפקד שפוקד עלי. בנאדם שמשיג כל מה שהוא רוצה בעזרת עבודה קשה, דמות להערצה, אחד שהיית הולך אחריו לקרב – ומצד שני, בנאדם שמדבר אליך בגובה העיניים. אחד שאתה יכול לפנות אליו עם בעיות וטענות, ולראות שהוא ישקיע את המקסימום בשבילך.

בזמן הקצר שהספקתי להכיר את גיל, הוא השאיר עליי רושם עצום. במקצועיותו וביחס שנתן לסביבתו. מותו רק גרם לי להתחרט כי רגעיו איתי היו כה מעטים.

אזכור אותך תמיד,

אלעד חתוכה

לתחילת העמוד




גיל,

אתה היית בשבילי לא רק מפקד אישי, אלא גם חבר, בשבילי וגם בשביל צוות 1.

נזכור את כל החוויות שעברנו יחד – כשהחלפנו מיכל סולר שכבת מתחת לטנק, פתחת כמה ברגים בעמידה והיית נרדם, היינו מעירים אותך, היית אומר "לא, אני לא ישן" ומנסה לפתוח, ושוב נרדם.

ובטול כרם היינו במארב ירי בגשם כפור. הינו אומרים לך "תבקש אישור לרדת מהמארב בגלל שאנחנו כולנו רטובים", היית אומר "די לבכות. קצת נרטבים ונשברים?".

קשה לעבור בפלוגה ואתה לא נמצא,
אתה חסר מאוד, נזכור אותך
תמיד תישאר בלב ובנפש

יגאל אלוקין
צוות 1

לתחילת העמוד




לא רציתי לכתוב, כל דבר שאכתוב יוזיל את ערכך, מכיוון שאין מילות תואר שיוכלו להמחיש את יופייך ורוחך ומבטך. איש לא ידע מה הוא אומר ומה מאחוריו.טוב לבך יצטרך לגרור אחריו אלפי דוגמאות. ותרומתך לכל, לא ניתן להעריך. אכתוב, ברשותך, עליי.

כרבע שעה לאחר היוודע על מותך, אני וצוותי נדרשנו לחזור ולהיכנס לעיר. היינו בדיוק בהפסקה במחנה "עופר" והיינו צריכים לחזור ולהיכנס לביתוניה ולהחליף את צוות 3 שיצא לנוח, ולטפל בטנק שלו. אני מסתכל על הצוות, כולם שבורים. אבד לך החשק מהכל, אני מנסה להסביר שכשנכנסים ללחימה זה דבר שצריך לקחת בחשבון. לא תמיד נחזור שלמים, לא תמיד נחזור כולנו, אלה דברים שצריך להתכונן אליהם נפשית, "מוכרחים להמשיך וללכת" אני אומר.

בדיוק הצוות של גיל מגיעים, עם אסף, הם מספרים את הסיפור, וזה רק מקשה יותר, אתה רק רוצה לפגוש את כולם, כל הפלוגה, להתחבק ולחזק אחד את השני. "מוכרחים להמשיך וללכת" – זוהי מורשתו של גיל, הוא לא היה עוצר בשום מצב.

אנחנו עולים לטנק, אני עושה היכון לירי, לפני שרועי מכניס את המעוק לקנה רושם עליו: "גיל בדיחי, ג לא שוכחת" – אין נקמה מאחורי המשפט אלא ירושה: אתה לא יכול לעמוד במקום כשיש לך פגז כזה בקנה, אתה תמיד תחפש להתקדם, לחתור למגע, להשאיר את הפחדים בצד, כי אסור לבייש את השם.

נכנסים פנימה, כבר לא שרים כל הדרך כמו תמיד, הצריח שקט, רועי הטען לא מוכן שאפתח מדף גם לא לחרך.

ההלוויה קשה לא פחות, שמחנו שלפחות נוכל להיפרד ממך בפעם האחרונה ולא נישאר בפנים, וזה רק מרסק אותנו לחתיכות. הפלוגה תתגבר, תתחזק, תחזור לשיר ולשמוח, הצבע ישאר - "מוכרחים להמשיך וללכת", אבל לא נשכח.

"גיל בדיחי, אתה בליבנו לעד"

צור

לתחילת העמוד




גיל

הגעת לפלוגה מבצעית "הבחורים" בתור מ"מ, הובלת את מחלקה 1 לטוב ביותר.

עברתי איתך הרבה חוויות, החל מהסד"ח (סדרת חינוך). החזקנו ממך בתור קצין "תותח" שמדבר איתנו על הכל ונותן לנו לעשות כרצוננו.

הזכרונות הכי טובים שיש לי ממך היו במהלך שהותך בפלוגה. כל השירים על קצין חדש שהגיע לפלוגה וכל הקבלת פנים במסדרי שינה.

נתחיל מהנופש באשקלון שהיה לפלוגה, היית אחראי על כל השמירה שהייתה לפלוגה ביום הנופש, ואני זוכר שבאחת השמירות שלי ירד גשם ואתה שאלת אם אני רוצה לשתות משהו חם, אבל עניתי בסירוב, כי כבר הביאו לי. במועדון הריקודים באשקלון היית הכוכב על הרחבה, כשרקדת בלי סוף עם שני סטיקלייטים בכל יד ובלי חולצה, כובע הפוך, למוזיקה הרועשת שתמיד אהבת, "תותח".

לאחר הנופש היה לפלוגה יום ספורט. שאלתי אותך למה אתה לא משתתף בשום תחרות, ואמרת שאתה לא מחבב כל כך ספורט, אבל בסיום משחק הכדורסל לקחת אותי לצד, ואמרת "תמשיך כך, כל הכבוד".

מחנה נעם היה "המחנה של גיל", אז בתחילת הקו שהיינו ביחד בנעם, אמרת להביא שלטים של הפלוגה, צבעים, דגלים ולא לשכוח רשת אסום, לעשות במקום "פינת זולה", שיהיה לנו איפה לשבת, ושיהיה לך מקום לדבר בפלאפון.

יום אחד בפלוגה שיחקנו בידיים, ונתת לי אגרוף מה זה כואב ששבוע עד שעברו לי הכאבים, ואמרתי שאני חייב להחזיר לך, אבל ניסיתי כמה פעמים ואתה כל הזמן התגוננת, 1-0 לך, אמרת.

הייתי בהלוויה יחד עם כל הפלוגה ולא יכולתי לראות את כל המשפחה מתאבלים על בנם שעדיין לא התחיל את חייו מעבר לצבא. באזכרה של ה-30 שלך, גיל ז"ל, הכאב נפתח מחדש, לראות את כולם שבורים. אמא שלך חילקה תמונה שלך, שהיום חוץ מהזיכרונות, התמונה זה מה שנשאר לי ממך.

הלוחמים הם בשבילך הכל. דאגת, אהבת ותמיד רצית שיהיה לנו הכי טוב שיכול להיות.

גיל, לא אשכח אותך לעולם, ותמיד אזכור אותך בתור מ"מ 1 "התותח"

אוהב אותך,

רועי ספ
מצפת

לתחילת העמוד




מכתב לגיל!

כשהיינו יושבים אחרי יום עבודה ארוך וקשה, אז בפלוגת הצמ"פ, אתה היית צעיר פעור (צונג') במסלול ואני הייתי חוליונר בפלוגה (לא איש סגל ולא חפ"ש בפלוגה, משהו באמצע כזה), היינו מפנטזים ביחד על איפה היינו יכולים להיות וכמה משקאות היינו שותים, כשבעצם היינו תקועים באמצע המדבר, ושנינו ידענו זאת, היינו צוחקים ואומרים "וואלה, גם זה יגיע. יום שחרורי קרב ובא" (חצי שנה בצבא, כן, בסדר...) היינו שרים כשאנחנו לא יודעים איזה ימים קשים לנו מחכים.

החיים בתור חוליונר (תומך לחימה) ובתור לוחם, הם קצת שונים. כשאתה היית מתעורר בבוקר וכבר מוכן אחרי מסדר, אני הייתי הופך צד במיטה וחולם על הדיסקוטק שינעים את זמני בסוף השבוע, וכשאתה היית מתרגז על שהסמ"ח מצא קצת אבק על המשקוף, אני הייתי הולך לצחצח שיניים.

אבל אחרי הלילות הארוכים שהיינו מעבירים יחד בשמירות, הייתי קצת משווה את עצמי אליך, אבל לעולם לא כמוך. גיל, אהבתי ואוהב תמיד את החיוך המטומטם שלך על הבוקר, כשהייתי קם ואתה היית אומר "החיים של חוליונר בפלוגה -איזה חלום" (זה לא מה שרצית - בזה הייתי בטוח).

וכעבור שנתיים, אתה מ"מ בפלוגת "הבחורים", ושם כבר לא היית צעיר, היית אדם בוגר שיודע מה הוא עושה ושיודע שפישול אחד לא בא בחשבון, הרי יש מאחוריך שלושה צוותים שלהם צריך לדאוג, ודאגת.

(יש לי עוד הרבה דברים לומר והזמן מוגבל) אז גיל, בזכרוני תמיד תהיה לוחם, ואת החיוך שלך בכל פעם שאעצום את עיני בלילה אראה, ואותך תמיד אזכור, אוהב אותך ויודע שעוד ניפגש, גם אם זה ייקח קצת זמן.

בהוקרה ובאהבה רבה לך ולמשפחתך,

ארז טוויל
טכנאי בק"ש 46

לתחילת העמוד




אני לא אשכח את הלילה הזה...

יצאנו מטול כרם. כולנו היינו סחוטים מעייפות, מתים לצאת הביתה, כשפתאום אסף הגיע והודיע: "טוב אנשים, יוצאים הביתה עכשיו וביום ראשון יוצאים לנופש".

כולם היו סקפטים נורא לגבי הנופש הזה והיו בטוחים שאוטוטו נוקפץ עוד פעם, אבל יצאנו לנופש והיה סבבה.

אבל הלילה הכי כיף מבחינתי היה הלילה הזה.

כל הלילה היה דיסקו. כולם רקדו, צחקו, נהנו. פופ, ראפ, האוס...

עד שהחליטו לשים רוק כבד, אני שמחתי נורא ונראה כאילו כולם התבאסו קצת, חוץ ממישהו אחד, בדיחי.

הסתכלתי עליו רוקד לצלילי הרוק עם סטיק-לייט בידיים, בלי חולצה, כולו מזיע, דוחף, ומתפרע ממש מוציא את כל מה שיש בו. חצי פלוגה פשוט עמדה וצפתה בו, אבל אחרי דקה כולם הורידו חולצות והצטרפו למעגל הפוגו שגיל יצר. כולם דחפו, צעקו ונהנו. ובסוף, כשנגמר השיר, כולם כבר היו סחוטים לגמרי, הסתכלתי על גיל והוא פשוט הרים ידיים לאוויר הרים את הראש וחייך. ככה הוא עמד לו באמצע המועדון, כולו מזיע, ידיים באוויר, מסתכל לשמיים, ומחייך. באותו רגע, הוא הזכיר לי איזה אל יווני או גיבור מיתוסים. הוא פשוט חייך חיוך שאני לא אשכח אף פעם. חיוך של אושר, חיוך של סיפוק, חיוך של פורקן אין סופי.

זה היה הלילה שהכי נהניתי בו בנופש הזה, זה היה הלילה שהתחלתי להתקרב לגיל. הייתי מדבר איתו על מוזיקה ועל רוק כבד, הוא היה מספר לי על כל הדיסקים שהוא יכול סוף סוף להרשות לעצמו מאז שהוא בקבע. אהבתי לשמוע את הדעות שלו במוזיקה ובנושאים בכלל, תמיד היתה נקודת מבט מיוחדת ודעתנית כזאת. זה כאילו סוף סוף היה מישהו שאהב דברים שאני אוהב, עם ראש דומה לשלי.

ואז, כששמעתי שירו בו, התפללתי. זאת אחת הפעמים הראשונות שהתפללתי כי אני לא אדם מאמין. "בבקשה אלוהים, לא אותו..!".

זה היה כל כך מוזר לראות אותו בתוך הארון הזה, לדעת שהוא פה אבל לא להרגיש בנוכחות המרשימה שלו, לשמוע אותו ולראות את העיניים המבריקות שלו. והחיוך הזה...החיוך הנצחי הזה.

אהבתי אותך, גיל, אני אזכור אותך לנצח.

דניאל



לתחילת העמוד


מילים קטנות על איש גדול

הכרנו את גיל פעם ראשונה במקצועות

הוא נכנס לחדר בו ישבה המחלקה, ועמד זקוף בצד. הכומתה מסתירה את אוזן ימין בצורה יחודית רק לו , נעליו מבריקות מרוב צחצוח. לאחר שנמתח עוד טיפה ונתן "הקשב" חזרה למחלקה באופן שפשוט מעורר כבוד, הוא החל לדבר.

יכולת הביטוי שלו , האינטואיציה, בחירת המילים והפאזות הדרמטיות שגרמו לכל מוצא פיו להיות כמו אמת חקוקה בסלע - הדהימה אותנו. הבעות הפנים , החיוך , הרצינות שבעיניים התחברו למילים בתאום ההרמוניה שלא השאירו ספק - מדובר באדם אמיתי. ובעוד הוא מסביר לנו באבהות משהו, איך ילדים הופכים ללוחמים ואיך לוחמים הפוכים לטנקיסטים , הבנו שמעבר למילים יש כוונה ומעבר למסר מסתתרת דרך חיים.

יצאנו מהשיחה עם חיוך וידענו כולנו אותה אמת. ידענו שזכינו במנהיג, דמות אמיתית להערכה ולחיקויי. ידענו שקיבלנו מפקד שנוכל ללכת אחריו בעיניים עצומות ובלב שלם. ידענו שהתברכנו באח גדול שינחה אותנו בצורה הנכונה ודאג לנו והאמין לנו לאורך כל הדרך . פשוט ידענו - הוא משהו מיוחד.

לתחילת העמוד


נפש יהודי

רחוק מהמולדת, על גב מדף ברזל אדם, צועק.
לו יש תוכניות, אישה וילד, ועתיד.
אבל כמו שזה נראה עכשיו המים מסרבים לרדת.
אותו מדף עליו סמך לא עמד במעמסה, בצורה זמנית,
בכפרי ההריגה רחוק מהמולדת, לא עוברות מוניות, רופא הוא רק תירוץ,
ובטון בלי גג זה מחסה.
למעלה אף אחד לא מזיז שריר, בכיכרות מזיזים הרבה עצמות, וגופות אפילו יותר.
ילדים קטנים עם שוקו בידיים הם לא בדיוק מה שהם נראים, וגם אפוד מגן לא מנצח
את אהבת האם, בכל העולם, אפילו שם, כי גם כשמתים חיים נולדים חיים.
אז אותו צועק נופל מהמדף.
לא נורא העולם ההוא, הזה, עוד מסתובב, ולכולם עוד עדיין איכפת,
ואפוד אחד פחות, ואישה אחת פחות והילד,
הבטון כבר לא יעזור, לא מונית ולא רופא,
גם לא אופיום, גם לא לאמא,
מדפים יש מספיק לכולם, וחיילים, חיילים בעברית לא חסר,
ויכולנו לחלק צבא לשלוש מדינות, מרוץ חימוש מודרני, הרבה מתכת, הרבה עופרת,
ושריון, רגלים, יחידיות מיוחדות, אוויר, מים, אדמה, והמון כוח
וקצת ממש קצת מלחמה.
ומעט פצועים.
אפילו פחות הרוגים.
אפילו רק אחד.

לזכר סגן גיל בדיחי ז"ל שנהרג בעת מילוי תפקידו במהלך פעילות מבצעית ברמאללה ב-13.3.2002

גור קימל

 
לתחילת העמוד