מכתבים בדואר
12.4.02
למשפחת בדיחי היקרה!
בתור אחד שהכיר את גיל הרבה זמן, יותר משנה, הייתי חייב לרשום איך הוא היה.
הכרתי אותו במרץ 2000, כשהגעתי לצמ"פ בתור נהג הטנק שלו. הוא עשה לי ראיון אישי והראה לי את הטנק 3א.
המזקו"מ של הטנק שלנו תמיד היה רקוב כל פעם שהיינו חוזרים לבסיס. היינו יודעים בנוהל להחליף 8-10 חוליות. אני והוא היינו עובדים שעות על המזקו"מ. הוא היה שפיץ בכל העבודות המסובכות האלה. בסוף הצמ"פ שאלתי אותו: למה לך ללכת לקורס קצינים? הוא ענה: "אידיאולוגיה. יש כאלה שנותנים 3 שנים, אני רוצה לתת יותר". זה בערך מה שהוא אמר.
אחרי 8 חודשים נפגשנו בסיירים הוא כמ"מ ואני מט"ק שלו. הוא ידע תמיד לסמוך על המט"קים ואחרי זה לראות שזה נעשה. רק בסיירים הוא סיפר לי שסדקתי לו שתי צלעות בצמ"פ באותו בולדר ענקי שעליתי עליו, כשהוא חטף מכה בטנק. הוא לא דיבר, לא אמר לי כלום על המכה שחטף.
אחרי סיירים חזרנו לצמ"פ ביחד. הוא כמ"מ 3 ואני - 1 א. כבר היינו יודעים לעבוד במקצועיות על כל דבר היינו יורדים לטנקים, אני והוא, ושוב מסדרים את הטנקים.
ואז הוא עבר למבצעית פלוגה ג'. מדי פעם היינו עוברים בחילופי הצדעות. בפעם האחרונה שראיתי אותו, בערך שבועיים לפני האסון, ישבנו במשרד בפלוגה א עם המ"פ. גיל התעניין באבטחת מחנה ובא לשאול על כל הנהלים וההוראות במקרה של הקפצה. אחרי זה הוא דיווח שהוא תרגל את הפלוגה והכל טוב.
הוא השקיע את הנשמה בכל מה שעשה ואני גאה שהוא היה המפקד שלי ולימד אותי הרבה דברים.
בצער רב,
שלכם,
אלון בן שבו.
בעזרת ה' י"ב אייר התשס"ב
(24/4/2002)
ליעל
שמי אורי קלנר ואני מפקד בבה"ד 1. במסגרת תפקידי כמפקד, נפגשתי עם גיל פעמים מספר לפני האירוע הנורא. השתתפתי בקבוצת הפקודות ובה ראיתיו לראשונה לפני המבצע. עבדתי איתו, אך לא הכרנו באופן אישי.
אני זוכר את השקט כששמעתי שיש פגוע בכוח – אצל הטנקיסטים – זו היתה מכה לכולנו. באחת אתה קולט – אני בקרב, וגם אני עלול להיפגע, המחשבות לא עוזבות אותך – זה שווה שאפגע?
איזה פחד כל שהוא מנקר בראש, מה יהיה עם חיילי, האם מישהו יפגע?
אומץ לב אני לא יודע איפה רוכשים ומי מחלק – אבל אני יודע מי נתן לי תחושה של בטחון, ואני יודע איך מחנכים לזה ואיך בונים את זה, ואיך או מאיזה כוח מובילים אחריך חייל לקרב, לאש! "...ארץ ישראל, וכל עוד נשמע בעולם שמע-ישראל, וכל עוד דופק בעולם לב ישראל, שמע ישראל, שמע ישראל עד ארץ ישראל". זו התודעה שמתוכה הלכנו ונלחמנו – ואנו הולכים, נלחמים ומחנכים על תודעה זו.
כמה ימים אחרי שיצאנו מרמאללה, נכנסנו לבית לחם – בין לבין הגיע העיתון עם הידיעה על ההלוויה. אין לך מושג כמה התרגשתי והתחזקתי כאשר קראתי את הציטוט מתוך השיר שהקראת – ובתוך כל ההרגשות, ומתוך כל ההרגשות, התחזקתי וידעתי – אף על פי כן – ולמרות הכל – ארץ ישראל!!!
מחשבות כאלה מחזקות אותנו – הפחד סר – המחשבה בהירה ונכונה. ואנחנו יודעים. למען זה – למען אמהות אשר מישירות מבט ואומרות: יש מחיר והוא כבד מאוד אבל אנו חייבים להמשיך כדי שהלב יפעם ויגיד עם ישראל – ארץ ישראל – נצח ישראל. למען זה כדאי להילחם.
אני מישיר מבט אל עצמי ואל חיילי, ונזכר בעקדת יצחק, בענויי מצריים, במלחמות דוד, בגלות הראשונה עם החורבן ובבר כוכבא, ובגלות השנייה, ובמגנצא, ובשואה , ובטרומפלדור ותל-חי – ובנו, פה עכשיו, עוד חוליה בשרשרת – ואכן כך טוב...לחיות בעד ארצנו – אך יש גם אפשרות אחרת, ונדע שגם טוב למות בעד ארצנו.
וזה השיעור האדיר שקיבלתי ממך, אני לא מכיר אותך, אבל אני חושב עליכם הרבה בזמן האחרון – חושב על גיל, ואני מתחזק – ויודע מה מטרתינו – מטרתו, ולאן אוביל את חיילי! ואיך אחנך אותם!
באהבה והערכה
אורי קלנר
בס"ד
26.3.02
משפחת בדיחי היקרה
את גיל הכרתי בגדוד 46, בתקופה ששהה בגדוד לפני שיצא לליווי בביסל"ש, וכעבור כמה חודשים נפגשנו מחדש בבה"ד .1 כיוון שהיינו באותה פלוגה, יצא לנו יותר להיפגש ולדבר, וכך זכיתי להכיר אותו קצת יותר מקרוב.
לצערי, לא הכרתי אותו מספיק, אך חלקים מהתמונה נוספו לי מההספדים בהלוויה ומהסיפורים ששמעתי כשבאתי ל"שבעה". וכמו תמיד – אנחנו לא מספיק מכירים באוצרות שמסתובבים סביבנו בעולם, עד שהם נלקחים מאתנו. אמנם ידעתי שגיל הוא טיפוס מיוחד, אך לא שיערתי עד כמה. מה שעוד נוסף לי לתמונה זו המשפחה. הבית שעשה את גיל למה שהוא. נדיר לפגוש אנשים מיוחדים וחזקים כמוכם, ולכן אני רוצה להודות לכם, שזיכיתם אותי ואפשרתם לי להתוודע לאדם מקסים כמו גיל.
אחרי הלוויה קיבלתי החלטה. להיות אדם טוב יותר, לחייך יותר, לתת יותר מעצמי, להתייחס יותר יפה למשפחה ולחברים. השיפור הזה בשבילי הוא מעין אנדרטה פרטית לזכרו.
צירפתי תמונה שצולמה רגע לפני העלייה לאוטובוס, ביום האחרון בבה"ד 1 (26.10.00).
אשמח לסייע בהנצחתו של גיל, אם וכאשר תהיה כזו.
היו חזקים, ושנזכה בקרוב לראות ימים של שקט.
שלכם
שמוליק אלדר
גני טל.