"מנהיגות"
תופעה נפוצה אך בלתי מובנת
"כמה פעמים כבר הייתי מעולף במיטה אחרי מקלחת וראיתי את גיל יורד למשטח לתקן איזה משהו שלא יכול לחכות למחר, והוא לא אמר כלום אבל רק המבט - מצאתי את עצמי שוב עולה על מדים, משומנים, מגורזים, יורד למשטח להחליף שיניים מובילות..."
המקצועיות, הכריזמה, הדוגמה האישית- שבעיני גיל היו יעילות יותר מכל פקודה - ללא ספק היה מנהיג. אם מנהיגות נמדדת בהשפעה, אז משפט כמו:
"באותו יום הוא שינה את דעתנו על הצבא"
שנאמר על-ידי חייל - אומר הכל.
"אחרי כמה ימים ירדנו להכין משטח להדגמות טנקים... התחלנו להקים אוהל, גם גיל איתנו, הסתכלנו בינינו, בד"כ סגל מחלק פקודות וזהו, וכאן כל העבודה נעשתה יחד וכשהביאו ארוחת בוקר וישבנו לאכול, גיל לא ישב בצד, אלא איתנו, ודיבר איתנו על הצבא...". גיל לא חשב שהעבודה בשת"פ, בשוויון עם חייליו תגרע ממעמדו, אלא להפך, ומה שבטוח שרק תעלה לחיילים את המוטיבציה.
רק אדם עם בטחון עצמי גבוה, יכול לגרוע מעצמו כדי לחזק אחרים.
מנהיג כזה מקריב אינטרסים אישיים על מנת לסייע לאחרים. גיל לא לקח לעצמו מהפריבילגיות של מפקד.
הוא גם מיקד את אנשיו בחשיבות היותם יחידה מגובשת- דבר שהיה מאוד חשוב לגיל. חייליו מספרים איך השתתף בטפש"ים ואם מישהו מהצוות היה חסר, עבד במקומו, ואיך היה מתעצבן אם מישהו מהצוות שמר בדיוק כשהיה לו זמן לתרגל איתם ורצה לתרגל ביחד כצוות ולא עם אחרים.
גיל עורר בהם השראה כמנהיג מעצב: "צוות 3" היה מדגיש כל הזמן, "אנחנו צריכים להיות ראשונים למרות שאנחנו צוות 3!". ובערב אחרי בוחן, כשהמ"פ התחיל לדבר, והוא מקריא מקום שלישי, שני, מקום ראשון - צוות 3"
הכי מבסוט היה גיל, ולא בגלל יציאת הצ'ופר, אלא בגלל שהצלחנו, אחרת, לא היה מדבר איתנו (בצחוק, כמובן!)".
החיילים רואים ומרגישים הכל, אי-אפשר או קשה מאוד לעבוד עליהם, וכאן הם הרגישו את גיל, את רצונותיו הכנים והאמיתיים.
גיל גם דאג לפיתוח אישי. ראינו ב"אני מאמין" שגיל ראה כל אחד מחייליו כבעל צרכים ייחודיים, על הדאגה שלו ללוחמים, על הפתיחות, העובדה שכל חייל יכול לראות בו מענה ישיר, שדיבר עם חיילים בגובה העיניים והם הרגישו שאפשר לפנות אליו עם בעיות וטענות ולדעת שישקיע את המקסימום בשבילם.
למשל הסיפור על אלכסיי, שכשחזרו מאבט"ש ביום שישי לא נתן לו גיל לצאת הביתה
וכשהחייל נכנס עצבני לחדר ושאל מה כל כך חשוב שבשבילו השאיר אותו בגדוד, גיל ענה לו: "אתה לא מספר לי דברים, איך אני אמור לדעת מה הולך אצלך?"
והחייל הסכים לספר לו הכל ושפך בפניו את סיפור חייו... וגיל ויתר על יציאה בבוקר עם כל הקצינים בשביל אותה השיחה, כל כך ערני לבעיות של חייליו, ושוב מוותר על טובתו למענם.
ועוד דוגמאות רבות של מוטיבציה לטפל בחיילים, חלקן סיפרו חייליו וחלקן ראו הוריו דרך בקשות שהגיעו אליהם... כמו פעם שביקש מההורים שיגיעו עם אוטו גדול כדי לפזר את החיילים בבאר שבע, דימונה, רחובות, כל כך היה קרוב לחייליו.. וגם בדברים הקטנים: פעם ניגש לחייל ושאל אם הוא רוצה משהו חם לשתות... דברים שקונים את לב הפקודים.
גיל ידע גם לשמור על מקומו, ומצד שני ולהכניס צחוק ומורל כמו בתדריך שנתן לחיילים בתחילת הקו, שיביאו איתם שלטים של הפלוגה, צבעים, דגלים, ולא לשכוח רשת אסום ל"פינת הזולה", שיהיה להם איפה לשבת ולו - איפה לדבר בפלאפון...", למרות הקרבה הייתה הפרדה, היה לו מקום כמפקד.
הוא גם ידע להבהיר לחיילים מה נכון, ואיפה הם חורגים ומגזימים, למשל פעם כשביקשו לרדת ממארב כי כולם רטובים, הוא אמר:
"די לבכות, מה, קצת נרטבים אז נשברים?"
ידע להעמיד אותם במקום כשהיה צריך ואף להעניש: בפעם אחרת חייל ומפקד התעכבו לצאת למשימה וגיל זירז אותם כל הזמן, כשביקשו לרדת מהמשימה אמר להם שקודם יישארו עוד חצי שעה על העיכוב ביציאה ואח"כ יבקשו.
הוא ידע לתת להם את מרחב הטעות כשזה לא פגע בצורה קריטית במשימה, אבל גם ידע לגרום להם לחשוב על מה שלא עשו בסדר ואיך צריך ונכון להתנהג, גם אם הוא לא יהיה שם כדי להורות להם. ולא צריך היה הרבה מצידו כדי שירגישו שהיו לא בסדר,
הספיק מבט שלו כדי לשנות את התנהגותם.
גיל גם קבע מנהגים חדשים בפלוגה. מישהו מספר: "כשאני במטבח אני נזכר בו מבשל לכולם בהנאה,
נואם לי שאם מישהו רוצה לפנק את עצמו באיזה צ'יפס וקציצות אז שיטרח קצת ויפנק את כולם."
גיל דאג להפסיק את הסוציומטיות, דאג שכולם יחשבו על כולם ולא רק על טובתם, ועשה זאת באמצעות השראה. גיל הבהיר להם כיצד ישנו את דרכם לטובתם ולטובת הגיבוש והאווירה שבסופו של דבר משפיעים על הכל, ובאמת הם גם נהנו מהארוחות המשותפות האלה...
"האינטואיציה, בחירת המילים והפאוזות הדרמטיות שגרמו לכל מוצא פיו להיות כמו אמת חקוקה בסלע, הדהימה אותנו. הבעות הפנים, החיוך, הרצינות שבעיניים התחברו למילים בתאום והרמוניה שלא השאירו ספק, מדובר באדם אמיתי,
ובעוד הוא מסביר לנו באבהיות משהו, איך ילדים הופכים ללוחמים ולוחמים הופכים לטנקיסטים, הבנו שמעבר למילים יש כוונה ומעבר למסר מסתתרת דרך חיים...
יצאנו מהשיעור עם חיוך ויצאנו כולנו עם אותה אמת. ידענו שזכינו למנהיג, דמות אמיתי להערכה ולחיקוי, מפקד שנוכל ללכת אחריו בעיניים עצומות ובלב שלם".
גיל היה לחייליו כמו אב, כמו אח, הוא הנחה אותם בכל השלבים, אתגר אותם ושימש להם כמודל.
בשריון המקביל ל"אחרי" בחי"ר זו התחושה של "החשופים בצריח", קצת ממה שמספר הסמג"ד על ההרגשה ערב המבצע ברמאללה יכול אולי להמחיש איך הרגיש גיל:
"הלב מתכווץ... מעין פחד לא ברור מחלחל ללב, פחד מכישלון המשימה או חשש משיבוש לא צפוי או שחס וחלילה מישהו יפגע... בטנק ישנה דממה בלתי מוסברת; שקט איום. כולם דרוכים למוצא פי... אותנו לא יפתיעו-אנחנו נהיה מוכנים."
החשיבות של כל מילה שיוצאת מפי המפקד, המקצועיות, הדוגמה האישית, הדבקות במשימה שהוא צריך להפגין, שלא ירגישו באיזו סיטואציה קשה הוא נמצא למעלה, לבד בצריח, התפקיד המחייב של מנהיג, של מפקד לחיילים שפתאום כל מה שמדברים עליו באימונים הופך להיות אמיתי:
הנחישות והאומץ כשהלב קצת מפרפר, ויש קצת חשש וחוסר ניסיון, ועכשיו זה רגע האמת, עכשיו צריך להוכיח את כל המיומנויות שרכשו, ואתה זה שצריך להוביל - להנהיג...
מישהו אחר סיפר ש"התהלך עם כאב ראש תמידי, כאילו שכל העולם על ראשו, מה שהיה נכון,
כל העולם היה על הראש שלו,
כל הזמן, מאנשים שנשבר להם להעלות טנקים על מובילים ועד עבודות שלא נגמרות... כל הזמן "הפילו" עליו דברים, ואף פעם לא "התפרץ", הוא היה מסתובב עם הבעה רצינית שאומרת: לקחתי 3 אקמולים והם לא עוזרים לי... אבל ההבעה על הפנים שלו הייתה קבועה ולכל אחד במחלקה הייתה הרגשה שהוא תמיד יכול לפנות אליו בכל עניין". ככה נתפס ע"י חייליו - כ'סופר-מן', ככל-יכול שאף פעם לא מתפרץ, נמנע מלהפעיל כוח שברשותו, מתמודד עם דברים כי ככה זה וזאת המערכת, אלו הדרישות, זו המשימה וצריך לבצעה הכי טוב שאפשר, מה שגרם לחייליו לתפוס את דרישות המערכת בצורה נכונה יותר, אם גיל מקבל את הדברים כמו שהם, כנראה שהדברים לא כל-כך גרועים...
"תשומת הלב שלו לפרטים קטנים והדאגה ללמד גם אחרים, חייל שזוכר אותו מסביר לו בירידה למחסום, שהמדרגות מבטון שונות זו מזו באורכן ב-2 ס"מ, אז לא לרוץ כי מתרגלים לקצב מסוים והבטונדה בורחת מהרגל ונופלים..."
רוח המפקד שלו - גיל נתן מעבר לתפקידו גם בסיפורים. תמיד כשהיו חוזרים מהבית היה מספר להם מה ראה ומה עשה. פעם, כשהגיע לאזור של פיגוע, סיפר כיצד טיפל בנפגעים. משהו שרצה להעביר לחייליו מעצמו מחייו מחוץ לצבא ומבטא גם את הקשר לארץ, מעודד חשיבה והתפתחות.
"כוח הנעה: גדולתו של מפקד טוב, היא ביכולתו ליצור את הקשר הנפשי עם פקודיו. הסיכוי להיענות מרבית מצד מקבל הפקודה אינו טמון בשום פנים ואופן בפיק ברכיים, שבעל הדרגה הנמוכה חש במחיצתו של בעל הדרגה הגבוהה, אלא באמון הרב, שיש לו בשיקול הדעת של המפקד ובעצמת ההזדהות הרגשית שבניהם."
("על המנהיגות", מיכה פופר/אביהו רונן, ת"א, 1989)
"גיל, היית לנו חבר, יועץ, היית לנו אח, שביחד כולם יוצרים משפחה גדולה-לוחמת..."
סיכום
גיל - קשה לסכם. ביססתי את העובדות על המון מכתבים שכתבו לו חיילים לאחר מותו. אני מקווה שהוא ידע עד-כמה מעריצים אותו ואת הגישה בה בחר. עד- כמה השפיע והצליח לשנות לחייליו.
היה לי מאוד מעניין להיכנס לתיבת הדואר הזו. גיליתי דרכה עולם חדש. מאוד יפה לראות את הפן הזה בגיל - שלא כל כך הכרתי, וזה בא לו בטבעיות, כל כך אמיתי...
שי, אחיו של גיל אמר בהלוויה: "אם אתם אוהבים מישהו תגידו לו כי אני לא הספקתי..." ואם חייל אמר עליו "שהיה כל-כך טוב בחייו- תמצית הטוב, שחייב, פשוט חייב, לצמוח איזשהו טוב במותו, לנשארים אחריו, כל אחד ברמתו הוא". ואם המשהו הזה הוא להפיק ממה ששי אמר ולהגיד לאנשים שאתה אוהב, אז הרווחנו משהו...
"ולוחם- מגיע לו שיבכו עליו דמעות של לוחמים
ולך בדיחי, מגיעות כל הדמעות שבעולם
את דמעותינו שלנו, האחים שלך-הלוחמים. (אורי בן-יעקב)
בהזדמנות זו אני גם רוצה להודות להורים של גיל-אבנר ויעל, שהיו כל כך פתוחים ונחמדים והקלו עליי מאוד, שחשפו בפניי את כל החומר שאספו על גיל- שזה גיל בשבילם עכשיו, וכל-כך קשה להם להיפרד ממנו, והם נתנו לי לחדור ולהציץ בכל, סיפרו סיפורים, חשפו דילמות, בקיצור-שיתפו פעולה, התעניינו ותמכו.
תודה.
רוני גורפיין
