ענבל וילמובסקי
מרץ 2006
יעל ואבנר היקרים
ארבע שנים חלפו והאמת היא שעדיין אין לי ממש מה
לומר, החל מאותו רגע צורב ומעוור שבו קיבלתי טלפון מאמא, המבשר את בשורת
האיוב. שהרי מה אומרים במצב כזה? תמיד
הרגשתי שכל מילה תגמד את הדברים ואת עוצמת הרגשות, שלא ניתנת לתיאור במילים ולכן
לאורך ארבעת השנים האחרונות הסתפקתי בעיקר בחיבוק ו"אני אוהבת אתכם". עד היום- קשה לי, אך בכל זאת יש מספר דברים
שאני רוצה לנסות לומר כאן, שהתגבשו למילים במהלך הזמן.
כשאני חושבת על גיל, אני בעיקר נזכרת בשנות
ילדותינו ברמת שרת של סוף שנות השמונים. היינו שני שבטים קטנים –אנחנו ואתם. שלושתינו- הבנות ושלושת הבנים- גיל שי
וטל. אני זוכרת חגים משותפים, ארוחות ערב
שבת וטיולים. אני שהייתי קצת יותר מבוגרת- שימשתי לא פעם בתפקיד הבייביסיטר. הבית שלכם תמיד היה במין בלגאן נעים של צעצועים
ומשחקים והשתוללות ילדית שכזו, שמנהיגה היה גיל.
אבל תמיד היתה בינינו מין אחוות
בכורים ולכן כשרציתי להרגיע את הרוחות פניתי אליו והוא מייד היה משקיט את
העניינים. כבר בתור ילד היה מנהיג השבט וידע לנוע בין השתובבות סוערת ובין בגרות
ואחריות לאחיו.
אני זוכרת את גיל משחק עם חתלתול קטן שאימצתם וקראתם לו צ'יטה. הוא קופץ מסביבו
ומלטף אותו והחתול מקפץ גם הוא ומשתוללים יחדיו. גיל בעיניים ירוקות בורקות,
רגליים וזרועות ארוכות ותלתלי זהב. מאוד אחר, שונה. אז, נדמה היה בעיני למין ילד ג'ונגל שכזה-
שילוב של מוגלי המתוק עם טרזן רב העוצמה- המשחק עם נמר קטן...
לא מזמן נזכרתי עם אחותי בסדרות הילדות שראינו
כשהיינו קטנות והיא ציינה את "כוח המחץ" כסדרה שהיא וגיל אהבו מאוד
כשהיו קטנים. היא סיפרה שגיל היה מקליט בוידאו פרקים שלמים והם היו צופים יחדיו
שוב ושוב. כך מצאנו עצמנו שרות את השיר של הסדרה- "כוח המחץ הבינלאומי למען
האדם, לשלום..." ודמעות חנקו את הגרון.
אני לעומת זאת זוכרת שגיל מאוד אהב את
הרובוטריקים והיה מרבה לצפות בהם באותן שעות שבילינו יחדיו כשהייתי בייבסיטר. פעם שאלתי אותו לפשר הסדרה שלא ממש הבנתי והוא
ברצינות תהומית של ילד, הסביר לי על כל אחת מהדמויות ואיך הן הופכות מרובוטים
למשאיות ולמה זה משמש ומיהו האויב ומיהם הטובים.
אחר כך גדלנו וכל אחד פנה לענייניו, לעיסוקיו
ואתם עברתם לנטף ואנו הסתפקנו בפגישות מדי פעם ובעדכונים דרך ההורים. אולם שנות
הילדות אינן נשכחות במהרה. היו אלה שנות קסם של ממש ואלה הם זיכרונותיי מגילוש
המיוחד, מנהיג החבורה, עת היינו ילדים והכל נראה תמים ובטוח.
אני
מקפלת את הזיכרונות הללו אל תוך מעטפה ומצרפת אותם אל סל הזיכרונות הענק שלכם מגיל
בכל מיני תקופות ומקומות.
רוצה לומר לכם שעבורי כל מפגש אתכם ועם הילדים
(השבט שגדל בינתיים) הוא מקור להשראה, לאהבה ולאומץ. ההורות שלכם לגיל ולשאר
הילדים היא אחד השיעורים החשובים שאני מקווה לקחת איתי כהורה בעתיד. אני נדהמת איך
כל פעם מחדש אתם מצליחים לנחם אותי מתוך הצער שלכם ומאפשרים לי לחוש בנוח עם
העובדה שבעצם עדיין אין לי מה לומר, חוץ מחיבוק ו"אני אוהבת אתכם".
שלכם
ענבל וילמובסקי