הילה

גילוש,
כמו שיר ישן שחלף זמנו, אבל צלילו בוקעים מעת לעת,
והם חוצים את כל הדרך אל הלב בפועם בחוזקה מהר יותר ובעוצמה רבה יותר מכל שיר עכשווי אחר.
כמו שיר ישן שחלף זמנו, אבל צלילו בוקעים מעת לעת,
אך צליליו הם רק תזכורת כי הוא תמיד נמצא בראש, זמזומו מהדהד, ממלא בחום את הגוף.
כמו שיר ישן שחלף זמנו, אבל צליליו בוקעים מעת לעת,
וכשזה קורה – הראש מתמלא מחשבות, זיכרונות מתקופות שהיו, וגם הלב מרגיש – לפעמים זה נעים לו, לפעמים זה כואב.

גיל – כל שיר ישן שחלף זמנו, אבל צליליו בוקעים מעת לעת,
הוא, בשבילי, כמו תמונה שלך. תמונה דוממת, שותקת, חד ממדית, אך כל כך עמוקה ומלאה... בצבעים, בהבעות, בתחושות, במילים, ברגשות...
תמונה שלך בשבילי, גיל היא כמו שיר ישן שחלף זמנו, אבל צליליו בוקעים מעת לעת, היא עושה את דרכה בזריזות אל מקומה בתוך ליבי ושם, כשהיא ממלאת אותו בחום, היא חורטת זיכרונות, געגועים, חורטת את כל מה שהיה... ועדיין ישנו.

בחדר שלי, גיל, ניצבת תמונתך מלווה אותי מידי יום ביומו, מהבוקר כשאני פוקחת את עיני, ועד הבוקר שלמחרת. והיא, לפעמים מעציבה ולפעמים משמחת, מקיימת בתוכה עולם ומלואו – שלך – כפי שהיית תמיד בשבילי, וכפי שתמיד תישאר.

וטוב לי שהתמונה נמצאת שם, גילוש, על אף שבהתחלה היה קשה להתמודד איתה ועם האמת. טוב לי, כי תמיד אתה נמצא שם, לא נעלם לרגע מהעין ומהלב. ממש אפשר להרגיש את הבעת דעתך על הדברים הנאמרים בחדר, את הבעת הכעס העולה על פנייך כשהדברים הם אינם לרוחך, את חיוכך כשבטלוויזיה תוכנית אהובה, את הנאתך שברדיו מתנגנים שירים אהובים עליך.
כן, גם שירים ישנים, שחלף זמנם, את עוצמתם עולם על כל דבר אחר, לא נותנת לשכוח, ממשיכה תמיד להתנגן, לעולם לעולם לא תיפסק. כמו המנגינה שלך.

גילוש, אתה תמיד נמצא ותמיד קיים. אוהבת אותך מאוד. הילה.