הקלטה של שיחה עם גיא:

הגעתי לבית הספר בכיתה י', עם כל האנטגוניזם שיכול להיות לילד בן 15.

ראיתי ילד חדש, שלא ממבשרת,שיושב בצד השני של הכיתה. הוא נראה הרבה יותר גבר מכל האחרים. חשבתי שהוא קיבוצניק. הוא ישב עם ג'ינס מלוכלך כזה, עם כל מיני קישקושים עליו, עם חולצה גזורה ועם שפעת תלתלים אדירה!

היו לו ברזלים על השיניים, אף שבור כזה. עיניים של משהו מסרטים – מלוכסנות אבל גדולות. מאוד בוהקות, מאד מרשימות. הוא נשען אחורה על הכסא, עם ידיים על רעמת התלתלים. בלטו שרירי הידיים שלו, גדולים ומרשימים!

בהפסקה ניגשתי אליו לשאול אותו אם הוא קיבוצניק, מאיפה הוא. הוא אמר לי שהוא מנטף, ולא, נטף זה לא קיבוץ, נטף זה סתם חור...

מהר מאד התחברנו. אני הייתי מרדן, באתי לבית הספר כשרציתי. מהבנים – גיל היה היחיד שהיה חבר. למדתי להעריך אותו בתור בן אדם ניטרלי, מסוגל לקבל כל בן אדם.

גיל לימד אותי לעשן סיגריות, זה בוודאי יפתיע אתכם, והיינו בני 15! היינו יושבים ב"מחששה" שליד המתנ"ס. אנחנו היינו "בעלי המקום", כל השאר היו אורחים...הייתה לנו "כת הגמל", פרודיה על כת השטן. הייתה לנו בובה של גמל שהייתה הסמל שלנו, ומי שמעשן "CAMEL", הוא ב"כת הגמל"...

גיל היה מאד דיסקרטי כלפיכם בהרבה דברים. מאד התפלאתי שלא סיפר לכם שהוא מעשן. היה לו כבוד אליכם.

גיל היה היחיד מכל החברה שלא עישן סמים, וגם לא אלכוהול. הוא לא היה זקוק לסוטול. להיפך, הוא נהנה מהערנות, מהחיות. הוא לא היה זקוק לתחושת השחרור. הוא עשה מה שבראש שלו. הוא היה מאד מחמיר עם עצמו. גם בלעשות בלגאן. אם הוא היה מחליט שהוא עכשיו משתולל, אז הוא היה משתולל!

היו לו ערכים קשים. הוא לא יכול היה להיות נתון ללחץ חברתי. הוא יכול להיות נתון ללחץ, אבל לא יישבר. הוא עושה מה שהוא מאמין בו.

היה לנו נושא משותף, זה הרוק הכבד. היינו שומעים המון רוק כבד. בכיתה י', אני זוכר, היה לי מצב רוח רע במיוחד, ואבא שלי רצה לפנק אותי, ושלח אותי יחד עם גיל להופעה בתל-אביב, ב"האנגר 11". זו הפעם הראשונה שהיינו בהופעת רוק אמיתית עם כל ריקודי הפוגו... וגיל עם כל המאסה שלו, זה בן אדם ששוקל 70 קילו בלי טיפת שומן על הגוף שלו!

היינו יושבים ב"כיכר" איפה שהייתה פעם כיכר ציון, על המדרגות הקשתיות בצד שמאל, לכוון נחלת שבעה... מעבירים את הזמן. פוגשים חבר'ה. מעשנים סיגריות, אוכלים בייגל ב"בונקרס". יושבים, כל אחד עם הדאווין שלו...

היה לו הקטע הזה, כשהיה יוצא מהפה שלו משהו מטורף כמו "צריך לשרוף את בית הספר", או משהו כזה, אם היו מתסכלים עליו, היה לו חיוך מפחיד עם ניצוץ מפחיד בעיניים... גיל, אתה צוחק או לא?

בהרבה דברים היה לו הקטע הזה של חיוך "שטני"... מן דפוס שיגעון כזה, עם ברק, תמיד עם ברק בעיניים! גם אם היה גאה בעצמו, על מעשה שעשה, וידע שהתגובה שלך תהיה מופתעת...

בכתה יא' היה הטיול לפולין. היינו יחד בחדר... לא ישנים בלילות... אתה שם, 400 בני נוער במלון, בחוץ-לארץ, היה שמח... בטיול, לא התחברנו לזה, לאתרים... רציתי להתחבר. סבא שלי ניצול שואה, אבל לא הצלחתי. גם גיל לא... עד שיום אחד, באושוויץ או בטרבלינקה בנו הפולנים אנדרטה ענקית, מן פיילה ענקית מלאה באפר ובעצמות שנאספו מהקרמטוריומים. אני זוכר איך גיל ירד למטה מהאנדרטה... ואני יושב לי "קול", מעשן סיגריה. די! די לבכות! הבנות בוכות, הבנים מלטפים אותן...הדאווין הזה לא משחק עלי!

ופתאום גיל יורד, וגיל זה החבר שלי, עם פנים אדומות, בריצה, היסטרי – עם דמעות בעיניים. ולא מצליח לדבר. לא ראיתי אותו אף פעם בוכה. גבר קשוח! גיל הקשוח! וגיל בוכה?

גיל מה קורה? מה, אתה דפוק? אתה בסדר? והוא לא מצליח לדבר. והוא ישב שם עד שהצליח להרגיע את הנשימה... כל האזור שמסביב לעיניים והאף – אדום, סלק! ודמעות יורדות, והאף טיפה דולף, ויוצא לך רוק מהפה כי אתה לא שולט כבר, אתה לא בולע את הרוק. בכי מטורף. והוא אמר לי שהוא ראה שם על הערימה שתי עצמות של בן אדם עומדות אחת ליד השנייה. "שתי עצמות" הוא אמר לי בבכי "שתי עצמות"... כאילו שתי העצמות האלה היו הילדים שלו, כאילו הוא הכיר את העצמות האלה... הוא היה היסטרי "שתי עצמות שוכבות ככה אחת ליד השנייה" כך הוא הראה לי עם שתי אצבעות בזווית, אחת ישרה ואחת באלכסון. זה הכה בו. מאד חזק.

בצבא פגשתי את גיל באבני הדרך שלי. בבקו"מ, בקורס מכ"ים, קורס סמ"בים, הוא היה אז בקורס קצינים, ומבצע ראשון בשטחים. פגישות על מדים.

בקורס מכ"ים באנו לעשות שת"פ עם טנקים. הוא היה השת"פ שלנו. בקורס סמ"בים נפגשנו בצאלים. באנו לתרגל מפקדי מחלקות, וגם הוא בקורס קצינים בא לעשות אותו דבר. כשראיתי אותו אמרתי לו: "מה, אתה מפגר? קצין!? למה!?"...קצינים – עד שאתה לא הופך לאחד מהם – אתה שונא אותם! גם גיל שנא אותם.

למעשה גיל תמיד שנא. הוא אף פעם לא היה נוקם, אף פעם לא דופק אף אחד... אבל כמה כעסים היו לו! כמה רעל לשפוך על כל העולם ועל כל מה שמסביבו... בביה"ס – הוא לא היה מפסיק לבוא לפעילויות, לארגן דברים, מסיבת חנוכה... וכל הזמן מקטר, שהמערכת הזו דפוקה!

כשביקרתי אותו בקורס מכ"ים הוא הציע לי קפה, לא נס קפה, "שריונרים שותים שחור!" והוא נחמד, בא אליו איזה אחד וביקש שיחליף אותו בשמירה, והוא הסכים. שאלתי את גיל: זה חבר שלך? והוא ענה לי: אני לו סובל אותו! התפלאתי: אבל החלפת אותו בשמירה, עשית לו טובה! וגיל אמר: לא סובל אותו. הוא מניאק. מלכלך כל הזמן. בסדר, אז החלפתי אותו בשמירה. הוא ביקש, למה לא? נעשה לו טובה... את הטנקים עצמם הוא גם שנא, והוא למד אותם, והיה מקצועי סוף הדרך! קלטתי את זה. עשינו סיבוב במשטח והוא הסביר לי, וחזרתי בערב לחבר'ה והיה לי ים של ידע על הטנקים!

נפגשנו שוב כשיצאתי מטול-כרם. משהו הציק לי. קול אחד ברשת הגדודית היה מוכר לי...זה היה המבצע הראשון שלי בשטחים בתור מפקד. ופתאום אני רואה את גיל, קצין אמיתי, עם חיילים, וקרחת. זה היה מאד מרגש, כי גם אני הרגשתי לראשונה שאני מפקד, עם חיילים תחת אש...

ואחר-כך, כשהייתי בקורס הצבאי בארצות-הברית, כשראיתי את השם שלו על מסך האינטרנט...צעקתי, ונפלו לי הספרים מהידיים...לא אמרתי מילה.

במקום אחד הייתה לי פרטיות גדולה – כל פעם כשנכנסתי להתקלח, הייתי בוכה בהסוואת רעש המים. הייתי תקוע בארצות-הברית, לבד, עם האבל הזה... הרבה חשבתי על מה יקרה אם חבר שלי ייהרג. תמיד זה היה מישהו מהצבא, או חבר מהמחזור. אתה בחיים שלך לא חשבת שהמלחמה קשורה הביתה...

גיא