דניאל
לגיל
אני לא אשכח את הלילה הזה...
הכרתי את גיל בחורף 2000-1999. אני סיימתי קורס קצינים ושובצתי בגדוד 6 כמ"מ
ליווי – מ"מ שמיועד להעביר מסלול לפלוגת טירונים בבסיס "סיירים",
ולאחר מכן באימון בגדוד עצמו.
כמה ימים אחרי שהגעתי לגדוד, הגיעו המט"קים (מט"ק – מפקד טנק) החדשים
שסיימו קורס מט"קים. ביניהם היו 3 מט"קים שיועדו להעביר איתי את המסלול
ולעבור איתי לבסיס "סיירים". שלושת המט"קים הללו היו רונן,
אוליבייה וגיל, שלימים יהפכו לחברי הטובים. רונן עכשיו משוטט ברחבי אוסטרליה, אולי
אפגוש בו שם בחודש הקרוב. אוליבייה לומד לו במכללת אילת, נהנה מהשמש, מהים
ומהתיירות. וגיל. . . גיל שוכב לו על גבעה ירוקה, במערב הרי ירושלים שממנה צופה
נוף מדהים עד הים.
בהתחלה היינו ארבעתנו מסופחים לפלוגת הצמ"פ (פלוגת המסלול) הנוכחית – עד
לתחילת הכנת הסגל שלנו. הגדוד כולו היה בלבנון, אז עזרנו לפלוגה – הם היו בעיקר
בחמ"ל ואני בעיקר עשיתי קצין תורן באבטחת המחנה. . .
די מהר התחלתי להכיר אותם, והם אותי. רונן, שכבר אז גילה סימניי עייפות (שני
מחזורים כחייל בפלוגה מבצעית) ושאנטי אוליבייה, הליצן הצרפתי שהיה מצחיק אותי בכל
הזדמנות, וגיל הרציני, המשקיען, שכל מה שעשה בצבא היה במלוא הרצינות וההשקעה.
את גיל ואוליבייה אי היה אפשר להפריד. הפכים גמורים ברוב תכונותיהם,החברים הכי
טובים, היו ביחד בצבא יותר משנתיים: מהטירונות, דרך המקצועות וצוות ד' בצמ"פ,
קורס מט"קים, 8 חודשים ליווי וכמעט 7 חודשים בקורס קצינים (עד שאוליבייה הגיע
למסקנה שנמאס לו מטנקים, וחתם ויתור).
מקור השעשוע העיקרי היה לראות את גיל ואוליבייה רבים ביניהם. גיל מחקה את אוליבייה
במבטא צרפתי, בעוד אוליבייה משגע את גיל בתעלוליו.
מההתחלה התחברתי הכי טוב לגיל. היו לנו הרבה תחביבים משותפים. שנינו היינו מתים על
הרפתקאות D&D – משחקים, ספרים וכל דבר שקשור בנושא. היינו מריצים שיחות שעות על
גבי שעות על הספרים שקראנו, המשחקים ששיחקנו, הדמויות שגילמנו. האהבה שלי, כמו
שאני מאמין שהיה אצל גיל, נעוצה בכמיהה לעולם קסום, מלא הרפתקאות, יצורים משונים,
כשפים ונופים יוצאי דופן – בניגוד לעולמנו האפור, השחוק, שבו נראה כאילו אין שום
אפשרות לשנות אותו, כך שיהיה יותר טוב. אני זוכר שמילדות חלמתי על כוח קסם על מנת
למגר את החמאס. . .
שנינו גם אהבנו מוסיקת רוק כבד מאוד. המוסיקה לה אני הקשבתי הייתה יותר כבדה, אז
צחקתי עליו שמה שהוא שומע לא-כבד מספיק. . . אבל אולי הדבר שהכי חיבר אותי אליו,
הייתה העובדה שראיתי בו את עצמי. היחס לתפקיד ולצבא – רצינות (ולפעמים יותר מדי
רצינות), והשקעה – כל הזמן, בכל פרט ומשימה. הוא קצת סבל בגלל זאת. את רוב
התפקידים והמשימות הקשות הטלתי עליו – כי ידעתי שיבצע אותן בדרך הכי טובה שפשר,
וכמו שאני הייתי משקיע, זה היה יותר מהשקעה בצבא, זוהי השקעה בכל דבר שאתה לוקח על
עצמך לעשות. עבודה, תחביבים, הכל.
בדצמבר עברנו ארבעתנו ל"סיירים". עברנו הכנת סגל עם שאר סגל הפלוגה,
שחלקו מהגדודים האחרים וחלקו מ"סיירים". אחרי הכנת הסגל קיבלנו לידנו את
פלוגת הטירונים. את הצוות הכי בעייתי נתתי לגיל, כי ידעתי שהוא ישקיע בהם. הדבר
הכי גרוע למפקד, הוא לא חיילים בעייתיים, או המפקדים שמעליו שמציקים לו, אלא המפקדים
שמתחתיו, שעליהם הוא אחראי, שאינם עושים את מה שהוא רוצה ואינם פועלים בדרך שלו.
הפעם הראשונה שבה אני נתקלתי בכך הייתה ב"סיירים". חלק מהמפקדים בפלוגה
היו פשוט עצלנים והשתדלו לעשות כמה שפחות. לי היו את שלושת המט"קים הנפלאים
שבאו איתי מהגדוד ועשו עבודה נהדרת. אבל אולי ככל שיש גם מפקדים פחות טובים, כך
מעריכים יותר את אלה שהם טובים.
גיל עבד הכי קשה ב"סיירים", בעיקר כי לקח הכל אישית. שיגעו אותו החיילים
המצפצפים שזרקו על כל מה שאמר להם, וניסו להתחמק מכל דבר. הוא לקח על עצמו לחנך
אותם. לא יכולנו כמעט לתזז אותם, אז גם אני וגם הוא היינו נואמים להם הרבה על כך
שהם צריכים להשקיע, לעזור אחד לשני, לתרום. אני זוכר שאמרתי לו שהוא צריך לקחת את
הדברים טיפה יותר בקלות, לא לקחת אותם יותר מדי אישית – כי התסכול הזה יאכל אותו
(וכבר אכל אותו). עיניו היו עייפות, כי ישן מעט ועשה הרבה.
במרץ עברנו עם המחלקה שלנו לגדוד, והתחלנו את אימון הצמ"פ. המחלקה שלנו הפכה
לפלוגה, ואת גיל השארתי איתי במחלקה. שוב הוא זכה בצוות מאתגר. התקופה בה העברנו
ביחד את הצמ"פ הייתה התקופה הכי טובה שלנו ביחד בצבא.
בגדוד היה ראש אחר לגמרי מב"סיירים". היה לנו אחלה של סגל בפלוגה והיה
ממש כיף. גיל, כרגיל, השקיע מעל ומעבר אם היה איזה טנק שצריך לתקן (תמיד היה טנק
שצריך לתקן), גם אם זה לא היה הטנק שלו, הוא היה נשאר לעבוד עליו כל הלילה, עד
שהטנק היה מבריא .
ההשקעה שלו והדאגה שלו לצוות ולטנק גברה על ההשגחה שלו על עצמו. בשבוע אימון
מחלקה, עשינו תרגיל דו"צ (דו-צדדי), המחלקה שלנו מול מחלקה אחרת. הטמפרטורה
בחוץ הייתה כ- 35 מעלות, ובתוך הטנק איזה 50 מעלות. בנוסף לכל לבשנו חליפות הגנה
מאב"כ ומסיכות האב"כ – כך שלגוף לא הייתה אפשרות להתקרר. הזענו בתוך ה חליפות
כמו מטורפים (בסוף האימון יצאה לי זיעה דרך התפרים בנעלי הצבא). גיל, שהיה שקוע
כולו בתרגיל, לא נח ולא שתה. הוא פשוט התעלף.
במהלך הצמ"פ ביקרתי בביתו של גיל, כחבר ולא כמפקד. בדרך לנטף, עצרנו
במינימרקט באבו-גוש לקנות אוכל. גיל סיפר לי על הדרך המסוכנת לנטף, שבה נהרגו בתאונה
כמה מחבריו. גיל התלונן שהוריו מנדנדים לו. אך אחרי הביקור בביתו היה ברור לי עד
כמה גדולה האהבה במשפחה הזו.
היינו נפגשים גם בסופי שבוע במועדון "האזימוט" בתל-אביב. לשם הוא בא עם
החבר'ה שלו, שום היינו מפזזים לצלילי רוק כבד. המוסיקה שם הייתה יותר לטעמו מאשר
לטעמי, וכל פעם הוא היה משכנע אותי לבוא - "אולי הפעם ישמיעו גם את המוסיקה
שלך".
אחד האירועים שהכי הביאו לי וגם לו סיפוק בצבא היה בסוף הצמ"פ. התותחן אלינון
היה חייל מעולה ושנינו רצינו שילך לקורס מט"קים. אבל הוא היה ב"ישיבת
הסדר", והיה אמור לשרת רק עוד כמה חודשים – כך שלא יכל לעשות קורס
מט"קים. אחרי הרבה שיחות הצלחנו לשכנע אותו ללכת לקורס מט"קים, ושבתור
מפקד הוא יכול לתרום יותר. הוא הלך לקורס מט"קים וחתם עוד תקופת שירות. לאחר
קורס מט"קים הוא חזר לגדוד והיה אחלה מט"ק.
בסוף הצמ"פ, אחרי 8 חודשים ביחד, דרכנו הצבאיות נפרדו. הוא הלך לקורס קצינים
ואני עברתי לפלוגה המבצעית. אבל נשארנו בקשר מחוץ לצבא: אם בטלפון ואם בפגישות
ליליות בסופי השבוע ב"אזימוט".
אחרי שגיל סיים קורס קצינים, וחזר לגדוד, אני עברתי להיות קצין ההדרכה (קה"ד)
של החטיבה. את גיל שלחו עוד פעם ל"סיירים" להעביר מסלול, הפעם בתור
מ"מ. כשהוא חזר לגדוד עם פלוגת המסלול לעשות צמ"פ, שוב נפגשו דרכינו
הצבאיות. בתור קה"ד עבדתי בצמוד עם פלוגות הצמ"פ של הגדודים. החלק שהכי
אהבתי היה לבקר את פלוגות הצמ"פ, ובעיקר בפלוגת הצמ"פ של גדוד 46, שם
היו רבים מחברי מהגדוד. כל שבוע-שבועיים הייתי מבקר בגדוד 46 ופוגש את גיל. היינו
מעלים זכרונות מימים עברו.
אני זוכר שהוא סיפר לי שהוא ומורן נהיו חברים. הוא היה כל כך מאושר! ואני כל כך
שמחתי בשבילו. סוף סוף הוא מצא לו אהבה.
הוא שמח שעבר לפלוגה המבצעית, כמו רובנו. סוף סוף עושים את הדבר האמיתי, שבשבילו
מתאמנים כל כך הרבה. . .
במציאות שלנו, אם עוד לא נפגע לך מישהו קרוב – חבר, בן משפחה – בפיגוע או בלחימה,
אתה יודע שזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. אותי זה תפס בחופשת שחרור. הטלפון
בדירתי העיר אותי בבוקר יום רביעי. היה זה אמנון, שהיה מט"ק איתנו בצמ"פ
וחבר טוב. הוא אמר לי שגיל נהרג ברמאללה. המוח מבין, אבל הלב לא קולט. כמה דקות
מאוחר יותר התקשר אליי אליק, שהיה "גנן" של גיל בקמ"ט והחליף אותי
בתור קה"ד, כדי לספר לי. ישר התקשרתי לאוליביה כדי לספר לו. לא כל כך ידענו
מתי ההלוויה שמענו שהיא תהייה עוד באותו היום, אז נסעתי עם שיר (קצין החינוך)
לירושלים. הדבר הראשון שחשבתי היה איזה כאב גדול זהו למשפחה, ואיזה כאב גדול עוד
מצפה להם. אנחנו, החברים, כמה שיהיה לנו קשה, כל אחד ימשיך במסלול חייו. יסיים
צבא, יטייל, ילמד, קריירה, משפחה. אבל המשפחה של גיל תחיה עם העול הזה יום-יום, כל
הזמן. הדבר היחידי שנותר לי הוא לנסות להוריד מהם טיפה מהעול הזה. אך האם אני
יכול?
בירושלים נפגשנו עם אמנון, רונן ועוד חברים. לא כל כך יודעים מה לעשות, מה להגיד
יותר. התברר שהלוויה לא תהיה היום, אז נסענו לחטיבה לפגוש את אליק ועוד חברים. שם
החלו החזרות לטקס הלוויה. בסוף נקבעה הלוויה ליום שישי. הפעם האחרונה בה לבשתי את
מדי ה-א' שלי הייתה ללוויה.
בבוקר יום שישי נסעתי עם אליק לתל-השומר. משם ליווינו את האביר נושא הארון אל נטף.
אחרי שחנינו בכניסה לנטף, פגשתי את אוהד, שהיה המ"פ שלי בפלוגה המבצעית
ועכשיו סמג"ד. הוא אמר לי שיעל ואבנר מאוד רוצים לפגוש אותי, כי גיל אהב אותי
ודיבר עליי. זה היה הרגע בו נשברתי. מאותו הרגע לא הפסקתי לבכות. הלב התחיל לקלוט
מה קורה. הלכתי לבית משפחת בדיחי, אבל אז כבר החל מסע הלוויה. הלוויה הייתה קשה.
כל החברים מהצבא. הכי כאב לראות את המשפחה הקרועה. אחרי הלוויה הלכתי עם יעל ואבנר
וזה היה כל כך עצוב! בשבעה, בשלושים וכמה פעמים לאחר מכן נסעתי לבקר את המשפחה,
לספר להם על היכרותי וחברותי עם גיל. זה כל כך לא פייר!
אני כותב כל זאת מניו-זילנד הרחוקה. עשרה מטר לפני, מתרומם לו רכס מכוסה יער גשם
עמוס בעצים מוזרים, שיחים, ושרכים. שלושים מטר מאחורי, נפרש לו ים ענק. ארץ נידחת
שמהווה תפאורה נהדרת לכל הרפתקאות ה D&D שלנו. ארץ שלווה בה הכותרות הראשיות בעיתון הן ניתוח האף האחרון של
מייקל ג'קסון, או קרב בין ראסל קראו לאיזה ניו-זילנדי בפאב בלונדון. העימות היחידי
בו נתקלתי היום היה מריבה בין שני שחפים על קטע חוף. הביטוי הנכון ביות כאן הוא
"NO
WORRIES” – "אין
דאגות!".
הלוואי וגם ברצנו יהיה זה כך.
גיל תמיד יהיה איתי, וכך גם משפחתו.
אוהב,
דניאל
לתחילת העמוד
אני
לא אשכח את הלילה הזה...
יצאנו מטול כרם. כולנו היינו סחוטים מעייפות, מתים לצאת הביתה, כשפתאום אסף הגיע
והודיע: "טוב אנשים, יוצאים הביתה עכשיו וביום ראשון יוצאים לנופש".
כולם היו סקפטים נורא לגבי הנופש הזה והיו בטוחים שאוטוטו נוקפץ עוד פעם, אבל
יצאנו לנופש והיה סבבה.
אבל הלילה הכי כיף מבחינתי היה הלילה הזה.
כל הלילה היה דיסקו. כולם רקדו, צחקו, נהנו. פופ, ראפ, האוס...
עד שהחליטו לשים רוק כבד, אני שמחתי נורא ונראה כאילו כולם התבאסו קצת, חוץ ממישהו
אחד, בדיחי.
הסתכלתי עליו רוקד לצלילי הרוק עם סטיק-לייט בידיים, בלי חולצה, כולו מזיע, דוחף,
ומתפרע ממש מוציא את כל מה שיש בו. חצי פלוגה פשוט עמדה וצפתה בו, אבל אחרי דקה
כולם הורידו חולצות והצטרפו למעגל הפוגו שגיל יצר. כולם דחפו, צעקו ונהנו. ובסוף,
כשנגמר השיר, כולם כבר היו סחוטים לגמרי, הסתכלתי על גיל והוא פשוט הרים ידיים
לאוויר הרים את הראש וחייך. ככה הוא עמד לו באמצע המועדון, כולו מזיע, ידיים
באוויר, מסתכל לשמיים, ומחייך. באותו רגע, הוא הזכיר לי איזה אל יווני או גיבור מיתוסים.
הוא פשוט חייך חיוך שאני לא אשכח אף פעם. חיוך של אושר, חיוך של סיפוק, חיוך של
פורקן אין סופי.
זה היה הלילה שהכי נהניתי בו בנופש הזה, זה היה הלילה שהתחלתי להתקרב לגיל. הייתי
מדבר איתו על מוזיקה ועל רוק כבד, הוא היה מספר לי על כל הדיסקים שהוא יכול סוף
סוף להרשות לעצמו מאז שהוא בקבע. אהבתי לשמוע את הדעות שלו במוזיקה ובנושאים בכלל,
תמיד היתה נקודת מבט מיוחדת ודעתנית כזאת. זה כאילו סוף סוף היה מישהו שאהב דברים
שאני אוהב, עם ראש דומה לשלי.
ואז, כששמעתי שירו בו, התפללתי. זאת אחת הפעמים הראשונות שהתפללתי כי אני לא אדם
מאמין. "בבקשה אלוהים, לא אותו..!".
זה היה כל כך מוזר לראות אותו בתוך הארון הזה, לדעת שהוא פה אבל לא להרגיש בנוכחות
המרשימה שלו, לשמוע אותו ולראות את העיניים המבריקות שלו. והחיוך הזה...החיוך
הנצחי הזה.
אהבתי אותך, גיל, אני אזכור אותך לנצח.
דניאל
לתחילת העמוד