גיל
קוראים לי דני, היינו חברים, יותר כמו אחים, שלא רבים. הכרנו בביה"ס היסודי כאשר ילדי נטף הצטרפו לבית הספר עין-הרים, והיינו חברים אחר-כך במשך שנים, אבל ממש, כמו אחים.
גיל ואני היינו ביחד כל הזמן, בכיתה, בהפסקה, וכמעט שהייתי עוד בן במשפחת בדיחי במשך הרבה זמן, וגיל אצלנו.
הכרתי את גיל והוא אותי, שנינו הינו ה"חבר הכי טוב" זה לזה. לא היינו כמו כל אותם הילדים שבלבם ניסו להגדיר, "מה זה חבר הכי טוב?". ויש לי מזל שהייתי החבר הכי טוב של גיל.
בחטיבת הביניים גיל עבר לבית ספר אחר, התראינו פחות אבל נשארנו חברים, מאוחר יותר, שנינו החלפנו בתי ספר שוב. בתקופה לפני שגיל נלקח, לא ראיתי את גיל הרבה, היינו שנינו בצבא. הפעם האחרונה שראיתי את גיל היתה בתחנה המרכזית בירושלים, שנינו היינו על מדים, וחיכינו לאוטובוסים הנפרדים שלנו, עדיין היינו חברים.
החברות שהייתה לנו, הייתה כל כך מיוחדת וכל-כך חזקה, בגלל שבזמן שאני וגיל היינו חברים, יכולנו לומר לעצמנו, "כן, יש מישהו שמרגיש כמוני בעולם, ומבין אותי".
בשבילי בתור ילד, הדברים האלו סמלו את העולם. אני חייב לגיל חלק חשוב מהאישיות שלי.
כשגיל נלקח אני הייתי באמריקה, רחוק מאוד, הרבה זמן מאז שראיתי אותו. גיל לא נלקח מחיי היום יום שלי, לא הייתה לי תחושה של חסרון. במקום, הרגשתי כאילו חלק ממני, עמוק בתוך הנפש שלי, נעלם לנצח, מת. ולא יגדל חזרה לעולם.
מה שגיל נתן לי וללא ספק לעשרות אחרים, ישאר פורח עד יום מותנו.
אם הייתי יכול להגיד לגיל עוד דבר אחד אחרון, זה תודה.
בזכרון
דני בלום