... לזכרו, לזכר
גיל בדיחי
ולזכר כל קורבנות המלחמה
והשלום אנחנו נשבעים נעשה את המדינה הזאת ...
נאום יושב ראש הכנסת, חה"כ אברהם בורג,
ביום הזכרון השביעי ליצחק רבין, ז"ל - מליאה מיוחדת, 17.10.02
היום, הוא יום הזיכרון השביעי לזכרו של ראש הממשלה שנורה למוות על מזבח אמונתו. נרצח בידי מאמין קַנַאי שפרץ את גבול הויכוח הישראלי הקשה והפך אותו לקטלני ומסוכן. הגבול נפרץ אז ולא נסְכָּר עד היום. הרי עוד הכתובות על הקירות ועוד רוח הרצחנות מרחפת באויר ומאיימת לקטול את הבא בתור. וכבר יש המוכנים לחון את מתנקש הדמוקרטיה.
היום, בעבור שבע שנים רעות מיום מותו, חשבון הנפש הלאומי הוא הכרח בל יעבור. איני רוצה לפגום בקדושת הרגע וּלהעכיר את זכרונו של רבין בליבוי אש המחלוקת. לכן די אם נאמר כי אין למי מאיתנו את התשובה המושלמת לשאלות הדור: איך עושים שלום? מה עושים עם הפירות הבשלים והבאושים שבאו יחד עם ניצְחון שישים ושבע? מה עם מפעל ההתיישבות בחבלי המולדת העתיקים? והשלום שעוד לא ניצָח? והשותפים הקשים שבחר לנו גורלנו כשכנים לצידה השני של הגדר המדינית?
ועוד נגיד כי רבים מאיתנו תולים את ייסורי הָעמים והימים בקוצר רוחם ובאזלת ידם של מנהיגי האיזור להתעלות אל גודל רוחו ושעתו של אחרון גדולי מנהיגי ישראל.
הסכמים גדולים, כמו תינוקות רכים, זקוקים להוריהם עד עמדם על רגליהם שלהם. הסכמי רבין היו גדולים וכבדים. ימים ספורים של תקווֹת שלום אחרי עשורים רבים של יאושי המלחמה. השלום היה צריך את רבין כאומֶן על יד ערש לידתו. ותחת זאת הוא קיבל את רבין בקיברו, ליד הרס סיכוייו. רבין נפל והשלום מתבוסס בדמנו. מתרחק והולך ועוד רגע נעלם לגמרי מהזיכרון. היה כלא היה.
מנהיגותו היתה לנו למופת. גדוּלה אחרונה לימי מנהיגות לאומית של ממש. כמו פעם. מנהיגות מנהיגה ולא מנהיגות משתרכת. מנהיגות יַציבה של דעות וערכים ולא מנהיגות הפכפכה של מצבי רוח משתנים. מנהיגותו של רבין הייתה אחרת. אמיתית, כזו העומסת על גבה את כל טורח העם, את משאו ואת ריביו. לא מנהיגות הנגררת בראש המחנה אלא מנהיגות המושכת אחריה בעוצמה את האומה כולה.
רבין הוכיח כי יש ליחיד מה להגיד להיסטוריה. רבין גרר אחריו את ההיסטוריה הישראלית והעולמית כולה. וכשנרצח רבין היחיד, האיש, האדם. ההיסטוריה נעצרה, שינתה כיוון וּפָנים ופנתה גם היא עורף זמני למאמציו. המסר לכל הבאים אחריו ברור ונוקב: אל תתנו לעצלות או לפחד או למקריות ההיסטורית לגרור אתכם. היו אתם לגוררים ועצבו את ההיסטוריה בעצמכם. רק כך תגיעו אל מעלת מנהיגותו.
כזה היה רבין זכרונו לברכה. קל היה להסכים איתו, קל היה לחלוק עליו, בלתי אפשרי היה לבוז לו. כי הייתה באיש ההוא עוצמה נדירה. עוצמתו של שליח הציבור היודע כי בלי להבין את טעויות הֶעבר אי אפשר לתקן את עתיד העולם. הוא הִביט בניצחון המדהים שלנו בששת הימים וידע לפענח את כשליו של היום השביעי. הוא הבין את היוהרה הלאומית וראה את חוסר התוחלת בְכִיבוש שאין לצידו הדברות, פיוס והשלמה.
ועוד הבין רבין בהתבוננותו המעמיקה, המנתחת, המַסיקה והמחליטה. כי אין ניצחון שאין לו מחיר. וכי הרצון הילדותי של ישראל לנצח בלי לשלם את מחירי הניצחון אינו אפשרי. הוא שאל את עצמו מהי התמורה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל עבור הניצחון וענה - השלום.
מה היו יסודות תורתו ומורשתו? רבין הִביע לראשונה את שכולם יודעים היום . מימין ומשמאל התשובה ברורה וכתובה עלי קיר. ביננו לבין העם הפלשתינאי יתכנו אך שתי דרכים: דרך הדמים. עד חרמה. בעלויות של חורבן והרס. או דרך הפיוס במחירי ויתור כואבים על חבלי מולדת וארץ. זו או זו ואין דרך ביניים. הוא הציג לשני העמים הן תג המחיר והן את תו התקווה. רבין היה הראשון שהעז להעלות את ישראל על דרך ההכרעה כי ידע: באין פִתְרון יאבד לנו כל החזון הישראלי כולו.
רבין גם ידע כי אין הסדר על בטן ריקה. כמו שאסור להתעלם מהכורח המדיני כך אסור להתעלם מהאסון החברתי. רבין הלך בדרך השלום לא רק כמדינאי דגול. הוא הלך לשם כישראלי רגיש. הוא רצה סדר עדיפויות לאומי חדש כדי לפנות משאבים מהטפיל והמיותר אל הפורה והחיוני. הוא העדיף מקרר מלא בביתו של הרעב על פני קראוון ריק על גבעתו של המתנחל. הוא רצה חדר מורים מתוגמל ושבע רצון. הוא יצר מקום עבודה למובטל, הוא הביא הנה עליה ותיירות. הוא עשה שוויון לכל. גם במחיר ויתור על תקציבי הביטחון הענקיים של ישראל. כי זהו סדר העדיפויות האנושי שפָּעם בקרבו. זאת היתה התכנית. שלום ואנושיות בדיבור אחד.
כבר שבע שנים שקועה שמשו של רבין ואנחנו נמצאים בעשור אחר ובעולם אחר. לא עשור של פיוס אלא עשור של מתיחות. לא עשור של שלום עולמי אלא שנים של טרור ומלחמה בטרור. לא תקופה של רווחה אלא שנים של מצוקה כלכלית, אבטלה גואה ומשבר חברתי כואב. רבים שואלים האם יהיה כאן שלום. בשמו של דור שנגע בתקווה בטרם חמקה עברה לה אנחנו חייבים להישבע כי: כן! יהיה כאן שלום. וכן! יהיו כאן כבוד לאדם, רווחה לנזקק ושמחה ליושבי הארץ. אולי השלום הבא לא יחל את דרכו כהסכם מתוך תקווה אלא כהסדר מתוך יאוש אבל הוא בא יבא.
לפני כמה ימים תבע מאיתנו כך אבנר בדיחי אבא של גיל , קצין השיריון, שנפל חלל ברמאללה. בשם המשפחות השָכּולות כולן:
אנו פונים אל העם הזה, אל אלופיו ואל מנהיגיו ומבקשים:
תהיה הארץ ראויה לבניה ולבנותיה שנפלו בעבורה, בעבורנו, וראויה לבניה ולבנותיה שחיים בה. עשוה למדינה של הגינות, צדק ושוויון.
אני פונה אליכם דווקא בימים קשים של מלחמה אין סופית, ימים של דאגה ותסכול, ימים שבהם התקווה לפעמים חומקת... אפשרו לנו להרגיש שהקורבן הנורא הזה, אינו לשווא, איננו עוד שם על לוח הזיכרון, אלא כל אחד ואחד מהבנים הוא אחד ויחיד לציבור כולו.
יצחק רבין, השלום יקום דמו, היה בכיר בניה של ישראל שעלה כעולה וכְקרבן. אחד ויחיד לציבור כולו.
לזכרו, לזכר גיל בדיחי ולזכר כל קורבנות המלחמה והשלום אנחנו נשבעים נעשה את המדינה הזאת למדינת מופת של הגינות, צדק, שוויון. מדינה של תקווה. חברה של אכפתיות ואנושיות. למען נהיה ראויים לקדושת נתינתם.
