הכרתי את גיל ב"מקצועות". כל פעם כשסגל מתחלף אז יש משהו שלילי בקשר. עם גיל זה היה ההיפך.
אחרי כמה ימים ירדנו לשטח להדגמות של הטנקים וכמה אנשים ירדו לפני כולם עם גיל, כדי להכין הכל, וגם אני. התחלנו להקים אוהל, גם גיל איתנו. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, פשוט, בדרך-כלל, סגל מחלק פקודות וזהו, וכאן כל העבודה נעשתה ביחד. אחרי זה הביאו ארוחת בוקר וישבנו לאכול. גיל לא ישב בצד , הלך לשבת איתנו והתחלנו לדבר על הצבא.
גיל לא אהב להיות בדיסטנס, חוץ מהמקרים שחייבים. באותו יום הוא שינה את דעתנו על הצבא. הבנו מה זה "משפחה" שהוא דיבר עליה בשיחה הראשונה. לא הבנתי למה אצלו זה שונה, כי היינו במקצועות 3 מחלקות וראינו את היחס של המ"מים האחרים לחיילים שלהם. לא שזה היה גרוע, פשוט, אצלם הכל היה בדיסטנס.
עם גיל דיברתי הרבה, היו לנו המון שיחות אישיות. ופעם אחת הוא סיפר לי, בגלל שאני, כל הזמן הייתי בכריזות בגלל הצבא, אז הוא אמר לי : "אתה יודע אלכסיי איך היה המסלול שלי? כל הזמן לא הייתי מסתדר עם הסגל והם אמרו לי שאני לא אצא לקמ"ט ואני כזה בלאי, ובגלל זה הייתי פשוט חייב לצאת לקורס מפקדים ולקורס קצינים כדי לעשות לחיילים מסלול כמו שצריך ולא להתעלל בהם כמו שעשו לי" והבנתי סופית מאיפה הדאגה הזאת.
לא הסתדרתי עם הצבא , ואם לא גיל - אז לא הייתי לוחם עכשיו... הוא סחב אותי עד סוף המסלול, כל פעם הייתי אומר לו שאני לא חוזר מהבית , והוא היה מבזבז את הזמן שלו בשביל להסביר לי עד כמה זה לא שווה.
בהתחלה , היה מתעצבן שקראתי לו בשם שלו : "אלכסיי, בשבילך אני כרגע מ"מ ולא גיל , כי אסור". אחרי זה היה מחייך עם החיוך שלו, שאני לא אשכח בחיים! כשראיתי תמונות שלו מגיל קטן ראיתי את אותו חיוך... גיל היה אומר לי שהצבא שינה אותו ושגם אותי ישנה. מזל שהם לא הצליחו לקחת את החיוך הזה ממנו...
כשהוא ראה שאני מכניס את עצמי לדיכאון, וכשהוא ניסה לעודד אותי ולא הצליח אז היה מחייך. הוא ראה שזה נותן לנו כח להמשיך , לזרום על החיים, לשכוח מכל הבעיות. בצבא הייתי בעננים ולא מרוכז והוא היה מבין אותי מכל הלב...והוא הסביר לכל אנשי סגל, שמורטוב (אני) מקרה מיוחד שלא צריך להתעלל בו (להעניש).
היינו מדברים המון על הצבא, על החיים שלו ושלי ואמרתי לגיל שאם הוא רוצה לעזור לי , הוא צריך להיות חבר שלי. לא היה דיסטנס בינינו בכלל, חוץ ממקרים שהיינו ליד אנשים אחרים שאז הייתי צריך להתנהג כמו שצריך , להגיד "הקשב המ"מ", ולהצדיע.
גם ההצדעות היו חלק מהאופי שלו, אפילו כשהיה עייף ואנחנו עוברים וצריכים להצדיע לו , היה נמתח כמו סרגל וחותך אויר עם היד כאילו זה היה חרב. זה היה ממש גאווה לתת כבוד בהצדעה לגיל, וככה היה מחזיר כבוד לנו.
כשסימנו מקצועות התחילו לצוות אנשים (לחלק לכל מפקד 3 חיילים). היו חלק מהמפקדים שלא המשיכו איתנו וחלק הצטרפו אחרי זה, ואז כרגיל בערב יצאנו לדבר . גם כשהוא היה שפוך ,מת והייתי צריך לדבר איתו , לא היה אומר :" אלכסיי נדבר מחר", ואז, באותו ערב, בכוונה, אמרתי לו שאיך שאני יוצא הביתה אני לא חוזר, וככה הוא ייקח אותי בטוח לצוות שלו . הוא שאל עם איזה מפקד אני רוצה להיות ואמרתי לו שעם אף אחד. פשוט לצוות מ"מ היו לוקחים אנשים עם ציונים גבוהים. אחרי כמה ימים גיל בא ושאל אותי: "לא אמרו לך איזה צוות אתה?" עניתי: "עוד לא". "אתה צוות 3, צוות שלי עם דנציגר ודן". עם דנציגר הייתי מת להיות בצוות אחד, בדיוק כמו עם גיל! "תחייך , מורטוב, עכשיו אנחנו נעבוד כצוות". באותו רגע שכחתי מהבעיות שלי.
בצמ"פ שמרנו הרבה, עשינו טפ"שים (טיפולים שבועיים), שגם בהם גיל השתתף איתנו, ואם מישהו מהצוות לא היה נמצא אז גיל היה עושה במקומו. באיזשהו שלב של הצמ"פ הגענו ל"בוחן תרגולות" שזאת היתה עבודה ממש קשה , באותו זמן בבקעה היה ממש חם - 35 מעלות חום. אנחנו מתרגלים – צוות, מפקד פצוע, שריפה בתא מנוע, פריסת זחל…. שלרגע לא חשבנו שזה יכול לקרות באמת...נתנו לנו שבוע לתרגל, שזה היה ממש קשה, לא רק מבחינת החום, אלא גם כי היינו שומרים שעתיים אחרי 4 שעות שבהם תירגלנו. בהתחלה זה לא היה יוצא טוב. כמה פעמים הפלנו אלונקה. "גיל אתה בסדר?", "כן, כן, מה אני אעשה איתכם"...
כל פעם הוא היה מתעצבן שמישהו מהצוות היה שומר כי עכשיו סוף סוף יש לו זמן , והוא רצה שנתרגל ביחד ולא עם אנשי צוות אחרים , ושגם בזה נעבוד כצוות, צוות 3.
איך הוא היה מדגיש את זה כל הזמן : "אנחנו צריכים להיות ראשונים למרות שאנחנו צוות 3", "אלכסיי איך אתה לא מצליח להכנס לתוך תא הנהג ב 11 שניות? איך אני בקק"ש הצלחתי ב7 שניות?" . הוא תמיד היה חייב להיות ראשון שבוחן עצמו. עבדנו כמו מכונות שתיכנתו אותם...
בערב התכנסנו לערב פלוגה בחדר אוכל עם ארוחה חגיגית ומחכים. המ"פ מתחיל לדבר… מקום שלישי…. מקום שני צוות ד', מקום ראשון צוות 3! איך ששמענו את זה קפצנו מהכסאות אבל הכי מבסוט היה גיל ולא בגלל יציאת הצ'ופר, אלא מכיוון שהצלחנו, אחרת גיל לא היה מדבר איתנו (בצחוק כמובן).
כשחזרנו מהאבט"ש היינו צריכים לצאת הביתה, כל הקצינים יצאו בבוקר וגיל נשאר. אני לא ידעתי אם אני יוצא או לא. פתאום אני שומע מהמפקד : "תעלה על א' ". גיל אז ראה אותי : "אלכסיי מה אתה עושה על א'?". "יוצא הביתה", "אה , כן?" בטיל נכנס למשרד מ"פ , נתן כמה צעקות ויצא עם החיוך הענקי שלו: "אלכסיי , אתה לא יוצא". אני ככה עצבני , לא הבנתי למה הוא עושה את זה. אחרי זה הסתבר לי שהיינו צריכים לדבר , אני עדיין עצבני ונכנסתי לחדר שלו: "על מה כזה חשוב אנחנו כבר צריכים לדבר שהשארת אותי בגדוד?" שוחחנו 4 שעות ביחד : "אלכסיי, אתה לא מספר לי דברים חשובים , איך אני צריך לדעת מה הולך אצלך?". הסכמתי לספר לו את כל החיים שעברתי. זה היה כל כך קשה... כמו שעכשיו קשה לי לכתוב את זה, להיזכר בכל מה שהיה אחרי שזה קרה.
אני וגיל מאוד אהבנו רוק כבד וההזדמנות היחידה שלו לשמע מה שהוא אהב הייתה רק בשבת או בחמ"ל. כל פעם שהיינו חוזרים מהשמירה לפריקת נשקים ושמענו מוזיקה כשמתקרבים לפלוגה , ידענו - בטח זה גיל. פעם הגענו לחמ"ל, פתאום נפתחת הדלת , וגיל יוצא בטיסה ובריקוד מהחמ"ל, ומתפרע , אחרי שקלט אותנו, נעצר , חייך לשנייה ונהיה רציני :" נו למה אתה מחכים , תפרקו נשקים". כולם היו בשוק , אני לא ידעתי שזה גיל כשהוא בבית ולא בצבא.
למחרת בבוקר התחלנו להתארגן למסלול בשטח אש, גיל הביא את הגזיה שלו, דן ודנציגר הביאו אוכל שנוכל לבשל בשטח ומלא חטיפים...
איך אני זוכר כמו עכשיו מה שעשיתי לו במסלולים. אחרי הנהיגה שלי היה אומר לי : "אלכסיי , אתה תהרוג אותנו". ככה הוצאתי לו שנתיים מהחיים... בנהיגה לא הייתי מרוכז, גם ביום רגיל , פשוט המחשבות שלי היו במקום אחר.
בשבירת דיסטנס (כל סוף מסלול יש שבירת דיסטנס שאפשר לעבור לשטח סגל, לקרוא בשם למפקדים, לצחוק איתם , להיות כמו חברים) התיישבנו לשיחה אחרונה שלנו. "אלכסיי מה אתה מעשן? ווינסטון ? חי טוב אתה!". "אז מה, אתה הולך לפלוגה ג' , ככה אתה עוזב אותי?" אמרתי לו. והוא ענה לי " אני תמיד אהיה איתך. מסרתי אותך לידיים טובות, פלוגה ב' זה לא רע בכלל". והמשפט הזה תמיד איתי, והוא נשאר לנצח בפלוגה ג'.
אלכסיי מורטוב
מרץ 01 פלוגה ב'