תום
לגיל
יום הזכרון 25.4.2004
גילי
בוי
זהו. זה הגיע, הרגע שניסיתי לדחות כמה שיותר. זה שחשבתי שאף פעם לא יגיע. הרגע
שאני צריך להגיד שלום. איך נפרדים ממישהו שהיה חלק מהחיים שלך. נכון, תקופה לא
ארוכה בכלל, אבל אינטנסיבית. תקופה כזאת, שאנשים חיים אחד בזבל של השני, אחד בתוך
התחת של השני, עושה יותר משלוש שנים של כלום, של סתם להכיר מישהו.
הייתי איתך ברגעים הכי יפים שלך, כשראיתי בן אדם שנותן לשם הנתינה, כדי שיהיה טוב
לאנשים אחרים, ומשקיע מעצמו הרבה יותר מכל אחד אחר. וראיתי אותך מאושר מהדברים הכי
קטנים בעולם, מאיזה מדף שתלוי לך מעל למיטה, מהכובע של דניאל מדר.
וראיתי את הניצוץ שהיה לך בעיניים בפעם הראשונה שסיפרת לי על מורן, ובפעם השנייה,
והשלישית, והעשרים (ולא, לא שכחתי את פרשיית ה"קונפה"...) וראיתי אותך
כועס, וראיתי אותך מיואש. וראיתי אותך מלא תקווה. וראיתי אמבולנס, מסוק, ג'נטקס
אדום, ואז פתאום חבר שלי, ואני אפילו אעיז ואומר חבר טוב שלי, נהייה תמונות
בעיתון, ופתאום אני פוגש אנשים שרק שמעתי עליהם, ופתאום צריך להכניס את הדברים שלך
לארגזית, ואת הטייפ הגדול והמכוער שלך, ולשלוח.
אז אני ממשיך להסתובב עם פנקס גמור, כי יש בו דו"ח תקלות שנתת לי כמה ימים
לפני, ואני ויתרתי על התוכניות ללייט נייט משלי ברדיו, כי בלעדיך זה לא שווה. פעם,
ישבנו שנינו במשרד ודיברנו, כמו פעם. אמרת שאתה מתגעגע לזה. אז עכשיו אני מתגעגע.
וזה לא עובר.
להישאר האחרון, היחיד שלא כתב לא הפריע לי, כי לא חשבתי שאני צריך את זה. אבל
עכשיו, כשהבנתי שזוהי ההזדמנות האחרונה בתוך כל הבלאגן שהולך כאן, הייתי חייב
להגיד לך כמה דברים. הדבר היחיד שמשנה עכשיו, זה שתמיד תישאר איתי, בכל מקום שבו
אהיה, תמיד יחסרו לי שיחות הלילה שלנו, אלה שהיו לנו פעם, ואלה שכבר לא.
תום
לתחילת העמוד
יום הזכרון 25.4.2004
זה קצת מצחיק אבל אני כבר לא יכול לכתוב רגיל,
אני חייב להקליד. אני יודע, זה פחות אישי, אבל הרבה יותר נוח לי לחשוב, ואני צריך
לחשוב.
הייתי עכשיו בטקס יום הזכרון במתנ"ס, עזבתי
באמצע. בכלל לא רציתי ללכת אבל אמא שלי ביקשה . כל שנה אנחנו הולכים לטקס בתיכון
הישן שלי, אבל השנה הם רצו ללכת לטקס של אחותי הקטנה, ואני לא רציתי ללכת לתיכון
כי יש לי שם איזה זיכרון קטן שאני לא רוצה לפגוש, אני אספר לך על זה כבר בפעם
אחרת.
עזבתי באמצע כי זה היה מביש, אנשים דיברו אחד עם
השני, צחקו, זה היה חסר כבוד. חסר כבוד אליך, וגם קצת אלי, שאלוהים יודע שלא הייתי
רחוק ממוות יותר מפעם אחת. אני לא בוכה, אני חושב שסיפרתי לך על זה פעם, אבל אתה
מוציא את זה בי. מאז יום הזכרון הראשון אחרי רמאללה, אני בוכה. לא תמיד עם דמעות,
אבל מבפנים אני בוכה. אני לא יודע למה.
אני לא יודע למה זה, למה צריך את יום הזיכרון?
הרי יש אנשים שלא יכולים לשכוח אותך, את החיוך , את הנובלס, את העיניים, ויש אנשים
שלא איכפת להם, שלעולם לא יתנו את מה שאתה נתת, שלא יקריבו לעולם. הם לא יבינו.
הם לא יבינו מה זה לדבר עם חבר שכבר איננו, מה
זה לחשוב אם היו דברים שיכולים להיות אחרת, ולא יספרו סיפורים עם חיוך ודמעה, הם
ייקחו סרט מהספריה לראות היום בערב, ומחר יגידו שבגלגל"צ יש את השירם הכי
טובים ביום בזיכרון, ובעצם לא יזכרו כלום.
אבל אני זוכר, זוכר את החדר החם, את המאווררים
המסונכרנים, את הפעם שנפגשנו במשרד בסיירים, את האיום שלך בהתחלה, את ההוא ממבצע
סבתא שראינו בתחנה המרכזית בירושלים, את התמונה שלא צולמה, את הפיצה שהבאתי לך
לטול כרם ואכלתי לבד כי לא הצלחתי להעיר אותך, וגם את כמה שכעסתי עליך בגלל הכבלים
שניקרעו בגרירה שלך, וכמה זירזתי אותך לחזור.
אם הייתי יודע שזו הפעם האחרונה שאראה אותך,
הייתי אומר דברים אחרים, לא הייתי מתעצבן ולא הייתי כועס כי נכון – זה היה סיפור
מהתחת להחליף את הכבלים האלו, אבל היו לי המון דברים אחרים להגיד.
הייתי יכול להגיד שלמרות שלא אמרתי לך את זה,
שאתה עושה עבודה טובה, שעליך אני סומך יותר מכולם ורק בגלל זה אני מסנג'ר אותך קצת
יותר, שלמדתי ממך המון, שאני שמח שאתה איתי שם, שאני אוהב אותך. (טוב אתה יודע למה
אני מתכוון).
אז הנה אני אומר את זה עכשיו, כי מוטב מאוחר
מאשר לעולם לא.
תשאר צעיר לנצח, שם בזיכרונות שלנו אתה תמיד.
זהו זה בילי בוי, רק רציתי לבקש סליחה. סליחה אם
לא תמיד הייתי שם, סליחה אם איכזבתי, סליחה אם הייתי יכול לעשות יותר.
תעשן אחת שם למעלה, עד שנפגש.
תום
לתחילת העמוד