בס"ד

ניר עטיה

לאמא ואבא של גיל

היום יום חמישי יט' אדר תשס"ד. יום לפני האזכרה.

רציתי לבא מחר אליכם ולהגיד לכם כמה מילים כדי לעודד אתכם, כמה שאפשר. אבל אני לא מאמין שיהיה לי את האומץ, אז החלטתי לכתוב לכם משהו קצר שינסה להגיד לכם, שאני מעריך אתכם בתור הורים של קצין וחבר שמסר את הנפש שלו בשביל מישהו אחר, בשביל עם ישראל.

המילים נסגרות לי וקשה לי להביע את ההרגשה שאני איתכם, אוהב אתכם, ויש לי משהו קטן להגיד לכם שאני תמיד שומע שאומרים:

"הרוגי מלכות, אין אדם יכול לעמוד במחיצתם", " כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". אני חשבתי על זה לפני כמה שבועות שבאמת גיל מסר את הנפש שלו בשביל שהם יוכלו להחלץ מן המארב של המחבלים. הוא עשה את המשפט הזה בחיים שלו. היום יש לפחות את החיילים שהוא הציל שם והם חיים. וימשיכו לחיות ולהביא ילדים לעולם, וכל ילד שיוולד הוא ילד שלכם, עד סוף כל הדורות.

אבל לפי דעתי יותר גדול מזה, הוא הציל שם עם שלם בתור שהוא פעל כחלק מן הכלל, של עם ישראל, והגן על כולם.

עבר זמן והכאב שלכם עדיין נשאר. אין לי מה להגיד שימלא משהו קטן מהכאב, באמת שאין לי. אני מנסה לחשוב אילו מילם אפשר להגיד לאבא ואמא שאיבדו את הבן שלהם. אני מצטער. יש לי הרגשה של חנק, אבל אתם אנשים באמת גדולים. אני מקווה שתתחזקו כמה שאפשר, ותמשיכו עם כוחות חיים חדשים.

אני מאמין שאין כזה דבר מוות, שמוות זה סוף, גיל לא מת. הוא עדיין פה, ותמיד יהיה פה.

אני מקווה שתבינו את מה שניסיתי לכתוב לכם. לא יודע, יש לי פשוט רצון להגיד לכם שאנחנו זוכרים ואי אפשר לשכוח, ותמיד נחשוב עליכם, גם אם לא הכרנו אתכם, אבל יש לנו חלק מכם, אני פשוט באמת אוהב אתכם.

תם, ואף פעם לא יכול להיות שלם.

ניר עטיה