הילה אבל

אני לא מאמינה שאני כותבת מכתב למישהו מת.

לך.

התמונה שלך תלויה בחדר שלי, כך שאין יום שאני לא רואה אותך, לא חושבת עליך.

אתה זוכר שתמיד אמרת לי שאני לא אבין לעולם למה אתה עצוב, ושזה ספור ארוך ושאני אפנה לזה זמן.

לא פיניתי.

אני כל כך מצטערת.

אומרים שאף פעם לא מאוחר מדי אבל במקרה הזה כן.

אמרת שמהבית שלך רואים את תל אביב ושאני חייבת לבוא לראות.

לא באתי.

אני כל כך מצטערת.

חיפשתי לך עגיל כזה עם צלב שרצית.

אני עדיין מחפשת, אל תדאג.

אני אוהבת אותך מבלי להכירך עד הסוף, אתה יודע שתמיד אהבתי , אמרת לי לבוא כל לילה, שנשב, נדבר.

לא באתי.

טפשה אני, הייתי עסוקה מדי עבורך.

לא חשבתי שהזמן שלנו קצוב.

גיל, כל השם שלך מקרין שמחה, אבל הכל כל כך עצוב.

תמיד היית דומה לי בעצבות.

גיל שלי. גם לחבר שלי אז קראו גיל, לא סתם התקרבתי ככה אליך, התמגנטתי.

401, הפלוגה האהובה עלי, ואתה היית המפקד האהוב עלי,

תמיד אמרתי לניצן את זה.

אבל הכל נקטע

המוות היומיומי הזה לקח גם אותך.

ואני מתנצלת שלא מצאתי זמן ,

ושנשארתי פה על הקרקע, בין החיים עם תחושת התמצה מטורפת.

החמצתי להכירך עוד יותר.

אני אגלה לך סוד, פעם חשבתי עלי ועליך ביחד, חשבתי שאנו מתאימים, הזכרת לי נורא את האהבה הראשונה שלי, וגם אהבתי את החיוך שלך.

גיל אני פה בחיים

ומשהו מת בדרך

אתה חסר

אתה במקום אחר עכשיו

רחוק מדי.

"תשמור על העולם ילד

יש דברים שאסור לראות

גבור של העולם ילד

עם חיוך של מלאכים..."

אוהבת לנצח

יהי זכרך ברוך

הלה אבל